עוד סיבוב של הטרלה

22 אנשים מילאו עד היום את תפקיד שר הביטחון בישראל, חלקם יותר מפעם אחת. שישה מהם (דוד בן-גוריון, לוי אשכול, מנחם בגין, יצחק רבין, אהוד ברק, בנימין נתניהו) עשו זאת במקביל לכהונתם כראשי ממשלה. עד סוף 2018 היה ממוצע הכהונה במשרד קצת יותר מארבע שנים; מאז החל המשבר הפוליטי הנוכחי התחלפו על הכיסא בקריה לא פחות מחמישה אנשים בשש שנים, ורק אחד (בני גנץ) כיהן בו קצת יותר משנתיים.

זו עוד עדות לדלדול המשמעות של כל תפקיד בימי שלטונו הנוכחיים של בנימין נתניהו, שבהם הכול טובות הנאה ומבחני נאמנות, ושום דבר לא חשוב ולא נחשב חוץ מגחמותיו הפוליטיות ושרידותו האישית של ראש הממשלה.

זהו תפקיד יוקרתי, אבל לא ממש משפיע. גם בממשלה נורמלית, לשר הבריאות יש הרבה יותר סמכות והשפעה מול הגופים עליהם הוא מופקד משיש לשר הביטחון מול צה"ל. רק מעטים משרי הביטחון היו חשובים באמת, ובן-גוריון ורבין בראשם. השאר, בעיקר יוצאי המערכת הצבאית: ב-44 השנים האחרונות כיהנו כשר ביטחון עשרה בעלי דרגת תא"ל ומעלה, כולל חמישה רמטכ"לים בדימוס - אם כי לא הותירו חותם של ממש. רובם ראו את עצמם לא כנציגי המערכת האזרחית הנבחרת והריבונית מול צה"ל אלא כנציגי הצבא מול העולם שבחוץ.

מצב הקבע הזה הוביל לא אחת למתיחות בין שני הצדדים של אותה קומה בבניין הכפול בקריה בת"א. שאול מופז היה שותף מלא לאי-הארכת הכהונה של הרמטכ"ל יעלון, בין שר הביטחון ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי היה סכסוך שהרעיל את האווירה בין הלשכות והביא ל"פרשת הרפז", שלא התבררה עד הסוף עד היום. גם זה לא חדש: בשנות החמישים התרעם הרמטכ"ל משה דיין, חביבו של בן-גוריון, על כך ששר הביטחון פנחס לבון נפגש עם אלופים ללא ידיעתו. המצב החוקי גם הוא מעורפל; על פי חוק יסוד: הצבא, הרמטכ"ל "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון". על השאלה מה זה אומר במשולש היחסים בצמרת הביטחונית (ראש ממשלה - שר ביטחון - רמטכ"ל) נכתבו ספרים והוגשו לא מעט הצעות למיסוד ותיקון, ללא הועיל.

עד לממשלה הנוכחית. עד לישראל כ"ץ.

מעולם לא היה לישראל שר ביטחון, שמיומו הראשון בתפקיד עוסק (פרט לפרסומים בטוויטר על הנחיות שונות שנתן, חלקן מזן "הוריתי לשמש לזרוח" וחלקן סתם מופרכות) בהטרלה בלתי פוסקת, כמעט יומיומית, של המערכת שעליה הוא מופקד. הסיבה לכך ברורה: כ"ץ מונה לתפקידו לא כדי להעביר חוק גיוס וכמובן לא כדי לנהל את המלחמה, אלא כדי לנצל את סמכויותיו הפורמליות והלא פורמליות למטרה שחשובה לנתניהו באמת - להתאנות למערכת הצבאית, לחזק את התחושה שהיא נגד הממשלה וראש הממשלה, במסגרת המערכה להסרת האחריות על מחדל 7 באוקטובר מכתפיו של נתניהו, להחליש את מעמדה בציבור ובאופן כללי להמאיס עליה את החיים.

כאמור, אין לכך באמת השלכה על ניהול המלחמה. גם קודמו של כ"ץ בתפקיד, יואב גלנט, לא בדיוק ניהל אותה. את כיוון המלחמה ומהלכיה קובע נתניהו, ובעלי ההשפעה הם דונלד טראמפ או בצלאל סמוטריץ', לא שר הביטחון. כ"ץ מוצא את מקומו בעניינים פעוטים יחסית. כך הוא המצב בתאקל האחרון שהמציא, סביב מינויים בצה"ל בדרגת אלוף משנה ותת-אלוף.

חוקית (כפי שמעוגן בהוראות פיקוד עליון בצבא) ועל פי נוהל, שר הביטחון אכן מאשר מינויים שקבע הרמטכ"ל בדרגות אלה. אצל כ"ץ זו כבר התערבות שנייה, אחרי שעצר סבב מינויים שהגיש לו הרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, באותה תואנה - שהם נעשו ללא התייעצות איתו. האמת היא שהרמטכ"ל אינו חייב להתייעץ אלא להביא לאישור, אבל זה הרי לא הסיפור: כ"ץ חיפש עוד סיבה לריב, רצוי קטנונית ככל האפשר. הבעיה בגישה שלו היא שגם נימוק שבתנאים אחרים היה יכול להיות הגיוני, למשל הקפאת מינוי עד לסיום בירור חלקו של קצין באירועי 7 באוקטובר או בפרשה אחרת, נשמע כמו תירוץ מומצא כשהוא בא מפי מי שלא עובר שבוע בלי שהוא מתגולל על הרמטכ"ל והצבא כולו.

כל זה בא, כמובן, על רקע חילוקי הדעות הגלויים סביב המשך הלחימה בעזה. זמיר, שהחל את כהונתו עם מידה מסוימת של השעיית האי-אמון בממשלה, ואשליות מסוימות לגבי מהלך צבאי מכריע ברצועה, התפכח מכל אלה. הוא מבין טוב בהרבה מהשרים את מצבו האמיתי של הצבא שעליו הוא מופקד ואת ההשלכות שיהיו לכיבוש העיר עזה, הטלת ממשל צבאי וגירוש מיליון תושבים על ישראל ועל צבאה. האמירות שלו בדיון הקבינט, שכנהוג בימים אלה הודלפו מיד, היו בוטות ככל שיכול רמטכ"ל להיות בוטה. הן מציבות אפילו בסימן שאלה את יכולתו לתת פקודה לחייליו להיכנס למצב שאותו תיאר כ"מלכודת מוות", או להעמיד פנים שהמהלך יביא לשחרור חטופים, אחרי שהוא עצמו אמר ההיפך בדיון.

תוצאת הדיון האחרון בקבינט, שתואר בצבעים דרמטיים בתקשורת, הייתה הכול לכולם: סמוטריץ' קיבל רטוריקה על כיבוש וגירוש. זמיר קיבל הנחיה מהסוג שמאפשר לו לעשות מה שמפקדים צבאיים עושים מאז ומעולם עם פקודה שאין ברצונם למלא: הוא יכול לומר בקשר "רות היישר" ואז להעביר זמן, למרוח ביצוע ולחכות שאולי זה ייפול לבד. נתניהו קיבל את המצרך היחיד שמעניין אותו - זמן, הרבה זמן. הציבור הישראלי המותש כבר נואש מלהתמודד עם האבסורד הנורא הזה.

מה נשאר? נשאר שכ"ץ יציק, בתקווה שזמיר יעשה טעות ויתפטר, דבר שלא נראה באופק, כי הרמטכ"ל מצא את הבסיס שלו ועומד עליו איתן. נשאר שלתקשורת יש עוד "סערה" לעסוק בה, למכונת הרעל עוד תחמושת לסיבוב השמצות, ונשאר המצב ההולך ומתמצק לנגד עינינו: מצב קבע של מלחמה, העולה בסבל ואולי מוות של חטופים ובמחיר בין-לאומי, כלכלי, צבאי ומוסרי כבד.

עפר שלח הוא ראש תכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי.