התוצאה של "מרכבות גדעון" חשפה את התרמית הגדולה של נתניהו

הרמטכ"ל נקלע לאחרונה לאש צולבת. שרי הממשלה תוקפים אותו על רוך ליבו ושהוא אינו התקפי מספיק בלחימה לטעמם. מנגד, משפחות החטופים, החוששות בצדק לגורל יקיריהן, תוקפות אותו על כך שהוא מבצע הוראת ממשלה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ושהפעולה בעזה תסכן את החטופים המוחזקים במנהרות שם.

הרמטכ"ל, שמתחילת תפקידו לפני שישה חודשים מהלך על חבל דק שהפך במהרה לחוט השערה, מנסה לגשר בין סמכות הממשלה על צה"ל וחובתו לבצע, לבין אחריותו כמפקד העליון לבצע את המהלכים בצורה מקצועית נכונה, להימנע מסיכון החטופים, לחסוך בחיי חיילים ולפעול מבצעית לפי החוק הבין-לאומי.

ככל שהמלחמה מתארכת, פני הדברים נעשים קשים ומסובכים יותר. הבעיה העיקרית הינה חולשתו המופגנת של ראש הממשלה והשתלטות המשיחיים על החלטות הממשלה. תוצאת הדברים הללו היא סירובה של הממשלה לשחרר את החטופים בעסקה, והרצון שלה להעמיק את המלחמה ולהטיל ממשל צבאי על כל רצועת עזה, בתקווה להחזיר את מפעל ההתנחלויות לשם, על חשבון כל דבר אחר.

נתניהו בחר בקואליציה, הרמטכ"ל נשלח לשלם את המחיר

הרמטכ"ל, כמו כל החיילים מאחוריו, דבק במימוש מטרות המלחמה ובראשן שחרור החטופים. הוא מבין כעת שמבצע "מרכבות גדעון" רק קירב את שעת האמת הפוליטית וחשף את התרמית לעיני כל.

המבצע, שנועד לשפר את התוצאות המבצעיות של המלחמה, אכן הביא לכך שחמאס הסכים ב-18 באוגוסט גם לעסקה החלקית שנתניהו המציא כבר לפני שנה כדי לחמוק מעסקה כוללת. נתניהו לא האמין שחמאס יסכים לכך, בעיקר אחרי שהוא עצמו סיכל בחודש מרץ את שלב ב' של העסקה האחרונה, וכעת תשובת חמאס התנפצה לו בפרצוף. הוא נדרש כעת לבחור בין המחיר האישי של המשך הקואליציה המשיחית, לצד שמחזיק כבר קרוב לשנתיים בתקווה להחזרת החטופים וסיום המלחמה כמו ש"הבטיח". נראה שלמרות המבוכה, בחירתו הייתה ברורה.

נתניהו, שמרח את הזמן, נדרש פתאום להתמודד עם הספין של עצמו שאפשר גם וגם - גם מלחמה וגם חטופים. הוא נתמלא בשתיקה מביכה ורועמת כהודאה. ראש הממשלה החלש ביותר בתולדות ישראל הסתגר ודבק באינטרס האישי של שמירת כסאו, ובחר להיגרר בחוסר אחריות, שהוא מודע לה, לעזה. ראש הממשלה בחר לסכן את החטופים, לשלם במחיר נוסף של חיילים הרוגים, גם במחיר של שבירת הקונצנזוס הציבורי ובמחיר בין-לאומי כבד, דבר המעיד על מצבו הקשה של ראש הממשלה שהולך ומסתגר ומתנתק.

הרמטכ"ל נותר בגפו להתמודד מול המשיחיים, מול סטרוק וסמוטריץ' מנותקי המציאות שאינם רואים בעיניים דבר חוץ ממלחמת נקם, כיבוש עזה, הטלת ממשל צבאי והחזרת גוש קטיף. לרמטכ"ל אין ראש ממשלה שיעמוד ויגן עליו. להפך, הוא מרחיקו כדי שיוכל להטיל את הכישלון הצפוי עליו. גם שר הביטחון, שנמצא כבר עמוק בפריימריז, תוקע סכין בגבו כדי להרוויח כמה נקודות עלובות לעצמו במרכז הליכוד.

הרמטכ"ל בין הפטיש לסדן

הדרך של הרמטכ"ל הינה לבצע את הנחיות הממשלה, כאשר אין מעליו באמת קבינט ביטחוני, רציני ואחראי. ההנחיות שהוא מקבל הן רק סיסמאות בעל-פה, בלי שום הגדרה מה התכלית הנדרשת לפעולה בעזה, מה בדיוק המטרות וההישגים. ברור שלדרג מעליו ומבחינת ראש הממשלה הגדרות זה סתם מכשול. מה שחשוב זה רק שהמלחמה תימשך. המתודה שלו היא שאם הרמטכ"ל יביא הצלחות, הוא יאמץ אותן מיד ויזכיר שהוא זה שדחף לשם. אם יהיו כישלונות, אזי הם אך ורק של הרמטכ"ל, שאינו התקפי מספיק, ופועל לא נכון ועוד ועוד. נתניהו הוא אבי תורת הבריחה מאחריות ואימוץ ההצלחות.

הרמטכ"ל צריך לנווט בשדה המוקשים המסובך הזה. הוא חייב להמשיך את המלחמה לכיבוש עזה, הוא חייב לשמר את המוטיבציה של הלוחמים, הוא חייב את אמון ההורים ואת אמון משפחות החטופים. הוא חייב לפעול לפי החוק הבין-לאומי ולא לפי הנחיות "פורום קהלת". תוכנית הפעולה שלו מכילה את כל המורכבויות הללו, וברור שלא ניתן יהיה להצליח בהכול. לרמטכ"ל ברור כי אי סיכון החטופים ושמירת ביטחון הכוח הם דרגה אחת מעל, והאתגר של כיבוש עזה משארית החמאס שהתבסס שם צריך להתקיים בתנאים הללו.

זה לא הולך להיות "טיול בפארק". זאת משימה שבהיעדר תכלית מדינית המשימה עצמה הפכה למטרה. הרצון של נתניהו למבצע ראווה מהיר לא יתממש, הישגה הוא במכנה המשותף הנמוך של מינימום הנזק שיגרם כתוצאה מהפעולה המיותרת.

בספרו של דל הרספרינג (Dale Herspring) על יחסי דרג מדיני-צבאי, הוא מנתח את הצורך החיוני ב"אחריות משותפת" המתחייבת בין דרג מדיני לדרג צבאי בעת ניהול משברים ומלחמות. הוא מסביר כי רק כאשר שני הצדדים רתומים באופן מלא לאותה מטרה, וקיימֶת הבנה ברורה ששני הצדדים נושאים באחריות משותפת להשגתה, ניתן להביא לניצחון ולתוצאה הישגית משמעותית. כנראה שלא נתניהו ולא השרים שלו קראו את הספר, והשלכת הרמטכ"ל לתוך האש בגפו מעידה לא רק על פחדנותם, אלה על שפלותם וחוסר מוסריותם, ועל כך שתם זמנם.

הרמטכ"ל הוא המבוגר האחראי והמנהיג החשוב ביותר היום במשבר הפנימי הקשה של מדינת ישראל. חשוב לסמוך עליו ולגבות אותו, אין לישראל מישהו יותר חזק ואחראי יותר ממנו לנווט את המצב.

התקווה היא טראמפ, בעוד מעט יותר מחודש יבחרו המועמדים לפרס נובל. אם המלחמה בעזה תמשיך לדמם, טראמפ יצפה בטקס מול הטלוויזיה בחדר הסגלגל. הוא מבין שרק הוא יכול לכפות את סיום המלחמה והחזרת החטופים - עכשיו.