הפנים הנסתרות של המלחמה: הגיע הזמן לדאוג להלומי הקרב
אסור לנו להמשיך להתייחס להלומי הקרב כ"נפגעים שקופים". גם הם נשאו את עול הלחימה וחזרו עם צלקות, גם אם הן לא נראות לעין • הגיע הזמן לבנות מערך טיפולי זמין ורגיש, שיעזור לנפגעים להפסיק להתבייש בכאב ולהתחיל להילחם גם על הנפש • דעה
שוב אנחנו נדרשים לעמוד מול מציאות כואבת ומטרידה: חייל צעיר שם קץ לחייו, לא בקרב, לא תחת אש, אלא בשקט, מאחורי הקלעים של המלחמה. בלי הילה של חלל צה"ל, בלי טקסים ממלכתיים. רק כאב גדול שנותר אחריו, ושאלה אחת גדולה שממשיכה להדהד - מה אנחנו עושים כדי למנוע את המקרה הבא?
אסור לנו להמשיך להתייחס להלומי הקרב כ"נפגעים שקופים". גם הם נשאו ונושאים את עול הלחימה, גם אם לא נפצעו בגוף. גם הם חזרו עם צלקות, אך כאלה שלא נראות לעין. אין הבדל בין פציעה ביד או ברגל לפציעה נפשית. רק שלפצועים פיזית אנחנו מתייחסים כאל גיבורים. אנחנו חייבים להתייחס בדיוק כך גם לפצועי הנפש, להביע חמלה לפציעה הנפשית שלהם ולהיות רגישים כלפיהם וכלפי משפחותיהם.
גם מדינת ישראל מחויבת להם בדיוק כפי שהיא מחויבת לכול לוחם בחזית. במציאות של מלחמה מתמשכת, איום תמידי, לחצים יומיומיים וחשיפה לאירועים קשים - המערכת צריכה להתאים את עצמה. לא מדובר כאן רק במקרי קצה, אלא בתופעה נרחבת שמחייבת שינוי עומק בגישה, במדיניות ובתקצוב. כיום כבר ברור שטיפול בהלם קרב הוא לא מותרות, אלא חלק בלתי נפרד מהשיקום ומהיכולת של חברה לעמוד בעומס מתמשך. חייל שחוזר מהקרב לא אמור להתמודד לבד. האחריות שלנו – כחברה, כמפקדים, כהורים וכמערכת – היא להיות שם עבורו מהרגע הראשון. למנוע ממנו להרגיש בודד, מיותר, שקוף. יש לבנות מערך טיפולי זמין, רגיש, נגיש ודיסקרטי. כזה שלא ידרוש אומץ עילאי כדי לפנות אליו. צריך להכשיר מפקדים לזהות סימני מצוקה, להקים מערכות דיווח וליווי, להנגיש פסיכולוגים במילואים ולשלב אנשי מקצוע כבר בזמן השירות.
המערכת צריכה להכיר בכל הלום קרב כקורבן של הלחימה, גם אם לא נורה כדור אחד. העובדה שחייל קורס נפשית חודשים אחרי סיום השירות לא הופכת את מצוקתו לפחות חמורה. להפך - זו קריאה לעזרה שלא נענתה בזמן. וכשזה נגמר באובדן חיים, זו כבר כשל מערכתי.
מדינת ישראל ידעה להקים יחידות עילית, מערכי סייבר, כיפת ברזל והמצאות פורצות דרך. כעת היא נדרשת להקים "כיפת ברזל נפשית" ללוחמים שלה. ההכרה, הליווי, התמיכה, והטיפול – כולם צריכים להיות שם, לא רק כדי להציל חיים אלא גם כדי להעניק כבוד, ריפוי ותקווה. כל מקרה של התאבדות הוא מחדל, אבל הוא גם הזדמנות לצעוק: עד כאן. לא נשתוק מול הסבל, לא נחכה לאסון הבא. עלינו לשבור את מחסום השתיקה, להפסיק להתבייש בכאב ולהתחיל להילחם גם על הנפש.
לוחמים לא צריכים לבחור בין גבורה לבין טיפול. אפשר ואפשר להיות גיבור – וגם לפנות לעזרה. אין בכך חולשה. יש בכך תבונה, אנושיות ואומץ מסוג אחר. אם נבין את זה – אולי נצליח, בפעם הבאה, למנוע עוד אובדן שאפשר היה למנוע. כי חייל שמת מבלי שנלחמנו עליו - זו תבוסה של כולנו.
>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר. כיום נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך