ככה לא בונים אלטרנטיבה

אני צועק בגרון ניחר: ככה לא בונים אלטרנטיבה! הייתי שם, באצטדיון רמת גן באותו יום ראשון ב-19 במרץ 1989, במשחק הגורלי בין נבחרת ישראל לבין נבחרת אוסטרליה במסגרת מוקדמות המונדיאל. ראיתי במו עיניי את צ'רלי יאנקוס מבקיע את השער, ולאחר מכן ראיתי ובעיקר שמעתי את יורם ארבל שואג את המשפט שהפך למטבע לשון: "זה מה שאמרתי לכם, זה מה שאמרתי לכם. ככה לא בונים חומה, ככה לא בונים חומה".

עתה במעבר חד ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אני כותב שורות אלה ומתחנן שלא אצטרך בעוד זמן קצר לשאוג שזה מה שאמרתי לכם. לכן אני שואג היום, לפני שיהיה מאוחר מדי - ככה לא בונים אלטרנטיבה.

מעולם לא ידעה מדינת ישראל אופוזיציה כה חלשה, כה שטוחה, כה מנותקת. דווקא ברגעים הדרמטיים ביותר של חיינו, כשנדרש מחנה אופוזיציוני מאוחד, מתפקד ולוחמני, אנו מקבלים פירורים - מפלגות שמתחרות זו בזו במקום לאחד כוחות, מנהיגים שכל אחד מהם רואה כבר בעיני רוחו את לשכת ראש הממשלה, מבלי להבין שהמשרה הזאת כלל לא תתפנה אם הם לא יצליחו, תחילה, להפיל את השלטון הנוכחי.

נתניהו מבין זאת היטב. הוא יודע שאין לו דרך לייצר רוב של 61 מנדטים. לכן הוא דואג היטב שאיש מהאופוזיציה גם לא יתקרב ל-61. וכך, אנחנו נגררים לעוד מערכות בחירות, לעוד כאוס, לעוד שחיקה של מוסדות המדינה - רק כדי שהוא יוכל להמשיך ולהחזיק בכיסא.

במקום לראות במשימה המשותפת של החלפת נתניהו כיעד עליון, האופוזיציה מתבוססת בפוליטיקה פנימית ובקניבליזציה הדדית. כל אחד מושך לכיוון אחר, כל אחד עסוק בטריטוריה האישית שלו, בניתוחי עומק של כמה מנדטים נרוויח אם נלך לבד או איך ניראה אם נתחבר לזה או לזה. אבל זה בדיוק המשחק של נתניהו - הוא מצליח להפוך אתכם, מנהיגי האופוזיציה, לשחקנים במגרש שלו, וזאת במקום שאתם תגררו אותו, סוף-סוף, החוצה מהמגרש.

בימים כאלה לא משנה מי יעמוד בראש. כל אחד ואחת מכם, עם כל הפגמים, הוא פוטנציאל להיות טוב מנתניהו פי כמה. לא משום שאתם מושלמים, אלא משום שמדינת ישראל זקוקה כרגע רק לדבר אחד - רגע אחד של רוגע, נשימה, יכולת ניהול בסיסית נטולת אובססיה לשימור כוח אישי. האזרחים לא ישאלו אם זה יהיה לפיד או גנץ, ליברמן, איזנקוט או גולן - הם ישאלו שאלה אחת: האם האופוזיציה מסוגלת להחליף את נתניהו? התשובה, נכון לעכשיו, לצערי, היא לא.

זה לא רגע רגיל. זה לא עוד ויכוח על גודל הקואליציה או על תקציב. זהו רגע מכונן, רגע שבו ישראל עלולה להיגרר להרס עוד יותר עמוק מבפנים, לא על ידי אויב מבחוץ, אלא על ידי הנהגה שמוכנה למכור הכול, אבל הכול, כדי להישאר עוד יום, עוד שבוע, עוד קדנציה בשלטון.

בימים כאלה האחריות המוטלת על כתפי האופוזיציה איננה פחותה מהאחריות של מפקדים בקרב. עליכם להתייצב, לא כמועמדים לראשות ממשלה, אלא כחיילים במערכה להצלת הדמוקרטיה הישראלית. הציבור הישראלי מצפה מכם את זה. גם אני, שהייתי במשך שנים חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה ושראיתי את ישראל בימים גדולים ופחות לא זוכר ימים מסוכנים לקיומנו כמו בימים אלה, אומר לכם:

1. הפסקה של כל המריבות הקטנות והקמת מסגרת אופוזיציונית מאוחדת אחת, ברורה וחזקה, שיכולה להציג עצמה כחלופה.
2.  קמפיין ממוקד, דיבור בקול אחד בהיר וברור על הכישלון המוחלט של ממשלת נתניהו ועל המחיר שהיא גובה מהחברה הישראלית.
3. חלוקת תפקידים - כל אחד מכם מוכשר במשהו אחר: אחד יותר חזק בביטחון, אחד בכלכלה, אחת בחברה - השתמשו בזה כדי להראות לציבור הנהגה מגוונת ומנוסה.
4. ויתור אישי - כל עוד האגו האישי שלכם חשוב יותר מן המשימה המשותפת, אתם תמשיכו להיכשל.

אזרחי ישראל צמאים לאלטרנטיבה. ברחובות, בשווקים, בעיירות הפיתוח ובמרכזי הערים - אנשים מחפשים סיבה להאמין שמישהו מוכן להוביל שינוי והם לא מוצאים. הם רואים מול עיניהם הנהגה שמפוררת את יסודות המדינה ומולם אופוזיציה שמתעסקת בעצמה. ההיסטוריה לא תסלח לכם אם תמשיכו כך. בעוד שנים ספורות, כשיכתבו את פרקי הכישלון הזה, יכתבו לא רק על נתניהו אלא גם עליכם, מנהיגי האופוזיציה, שלא ידעתם להתעלות מעל עצמכם כדי להציל את ישראל.

אני שואג היום כדי שלא אצטרך לשאוג מחר. כדי שלא נמצא את עצמנו בעוד קדנציה תחת נתניהו, בעוד הרס של מערכות המדינה, בעוד שחיקה של החברה הישראלית. הגיע הזמן שתתעוררו, תתאחדו ותובילו - לא בשבילכם, אלא בשבילנו ובשביל המדינה.