מחלום הנורמליזציה למציאות: מה ישראל באמת יכולה לצפות מסוריה

ראש המל"ל, צחי הנגבי, צוטט שאמר בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי סוריה ולבנון הן מדינות המועמדות לכינון נורמליזציה עם ישראל. כמה ימים לאחר מכן דווח על פגישה שהייתה, כביכול, בין נציג של המל"ל לא-שרע, נשיא סוריה, בשעה שביקר באיחוד האמירויות, אולם שני הצדדים הכחישו.

הדיבורים על הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות ו/או מוסלמיות נשמעים לאחרונה לרוב על ידי טראמפ, וויטקוף, נתניהו ואחרים. בעקבות הסכמי אברהם, קנתה לה המילה "נורמליזציה" אחיזה בשיח וברטוריקה של פוליטיקאים, מתוך שגלומה בה הבטחה ליחסים חדשים וחמים, שלא כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן "הקרים".

השימוש במילה "נורמליזציה" לתיאור מערכת יחסים צפויה עם סוריה ולבנון עלול להטעות, משום שהיא מפליגה למקומות שאינם נראים כרגע ריאליים. גורם סורי רשמי אמר בערוץ אל-ג'זירה, כי "ההצהרות הנוגעות לחתימה על הסכם שלום בין ישראל לסוריה בעת הנוכחית הינן מוקדמות. לא ניתן לדבר על אפשרות של משא ומתן לגבי הסכמים חדשים, אלא אחרי שישראל תהיה מחויבת באופן מלא להסכם הפרדת הכוחות מ-1974 ותיסוג מהאזורים שאליהם פלשה".

המגעים שהתפתחו בין ישראל וסוריה בעקבות הפלת משטר אסד ותפיסת השלטון על ידי אחמד א-שרע בדצמבר 2024 מפתיעים, וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, הארגון שבראשו עמד א-שרע, היא'ת תחריר א-שא'ם (הארגון לשחרור הלבנט), הוא ג'יהאדיסטי עם אידיאולוגיה איסלאמית ברורה, הרואה בישראל ובציונות אויב שיש להכרית.

שנית, התגובה הצבאית של ישראל להפלת המשטר - ביטול הסכם ההפרדה מ-1974 והשתלטות על האזור המפורז, כמו גם פסגת החרמון ואזורים נוספים והסיוע לדרוזים, כל אלה היה בהם כדי להוביל להקצנה, מתיחות ויריבות. ואולם, העמדה המתונה שנקט המשטר - בהצהרותיו ובהתנהגותו - כלפי ישראל, כולל גם הימנעות מגינוי ישראל בעת המתקפה שלה על איראן ומתן אפשרות - אם בשתיקה או בהסכמה - למעבר מטוסי חיל האוויר מעל המרחב האווירי של סוריה. כל אלה תרמו לחיזוק התפיסה שאולי הדימוי הקיצוני שדבק במשטר החדש אינו עוד רלוונטי. גם העובדה שהנשיא טראמפ מיהר להיפגש עם א-שרע במהלך ביקורו בסעודיה ואף הסיר את הסנקציות מעל סוריה תרמו את תרומתן.

עם זאת, מבט היסטורי קצר על יחסי ישראל-סוריה מלמדים, כי למרות שסוריה הייתה אויב עיקש, שנלחם נגד ישראל בארבע מלחמות (1948, 1967, 1973, 1982) היא נשאה ונתנה עם ישראל בכמה הזדמנויות, ואף לא הייתה רחוקה מחתימה על הסכם שלום עימה. למעשה, כבר בתקופת המנדט, כאשר סוריה הייתה תחת שלטון קולוניאלי צרפתי, היו פוליטיקאים סורים שניהלו מגעים וקשרים עם מנהיגי הסוכנות היהודית מתוך מטרה לקבל סיוע של הלובי היהודי לעצמאות סורית.

לאחר מלחמת העצמאות, קצין צבא בשם חוסני זעים שתפס את השלטון ב-1949, הציע לכונן שלום עם ישראל ולקלוט כמחצית מהפליטים הפלסטינים בתמורה לנסיגה ישראלית ממחצית הכנרת. יש הרואים בפרשייה זו החמצה היסטורית, אבל זעים נרצח שלושה חודשים לאחר תפיסת השלטון ולכן ליוזמה הזו לא היה סיכוי להתממש. גם קצין אחר בשם אדיב שישכלי ניהל בשנות ה-50 מגעים עם ישראל לחתימה על הסכם, אולם הם לא הבשילו.

תנאים לחתימת הסדר הבשילו רק לאחר שחאפז אל-אסד תפס את השלטון ב-1970 ובעקבות מלחמת יום הכיפורים. היה זה הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקני, שהצליח לאחר מאמצים מרובים להביא לחתימת הסכם הפרדה ראשון (ואחרון) בין שתי המדינות במאי 1974, שהחזיק מעמד עד לאחרונה, כאשר הסורים, מצידם, שומרים בדרך כלל על גבול שקט.

ניסיונות משמעותיים יותר לחתימת הסכם שלום נעשו בשנות ה-90, לאחר הסכם אוסלו. משטר אסד ניהל שיחות ישירות בתיווך אמריקני עם רבין, פרס, נתניהו וברק. הקרוב מכולם היה ברק, שמרחק של כמה עשרות מטרים מגדת הכנרת הפרידו בינו ובין הסכם.

גם בתקופת בשאר אל-אסד נעשו לפחות שני ניסיונות רציניים לחתום הסכם, אחד בתקופת אולמרט והשני בתקופת נתניהו, ממש לפני פריצתה של מלחמת האזרחים בסוריה. ראוי להדגיש, כי קיימות עדויות היסטוריות לכך שנתניהו, במהלך כהונתו כראש ממשלה ב-1996 ושוב ב-2010, הביע בחשאי נכונות לרדת מרמת הגולן, דבר שהוא מכחיש, משום שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם הדימוי שחפץ להתהדר בו כמי שאינו מוכן לוותר על הגולן.

במהלך מלחמת האזרחים בסוריה (2024-2011) ישראל קיימה קשרים עם ארגוני מורדים בדרום סוריה ועם נציגים דרוזים לאחר הפלת משטר אסד.

האינטרס המיידי של א-שרע הוא להעלות את סוריה על מסלול של שיקום, תוך כדי התמודדות עם תביעות וחששות המיעוטים (כורדים, דרוזים ועלאווים) ומאבק נגד ארגוני ג'יהאד סוררים. המסע הזה נמצא רק בתחילתו. יציבות ושקט בגבולות יביאו לו השקעות והלוואות למכביר מהקהילה הבין-לאומית.

ניתוח ריאליסטי אומר שנורמליזציה מלאה עם ישראל עלולה לפגוע בלגיטימציה של א-שרע - שממילא אין לדעת מה באמת חוזקה - במיוחד אם משמעותה ויתור על רמת הגולן. מאידך, הסכם מוגבל המחזיר את המצב לקדמותו יהווה הישג בדעת הקהל הסורית. בינתיים, בניגוד לציפיות ולשיח התקשורתי הער בישראל, התקשורת בסוריה אינה מרבה לעסוק בנושא, אם כי רואים סימנים ראשונים להכנת דעת הקהל ליתרונות הגלומים בשלום.

חתימת הסכם ביטחוני מחודש בין ישראל וסוריה - אם יתממש - עשוי להוביל לכינון נורמליזציה מסוג חדש. עד כה הכרנו שלושה סוגים של נורמליזציה: האחד, קיומם של מגעים מאחורי הקלעים ללא הסכם, כמו למשל עם סעודיה, קטר ועומאן; השני, קיומם של קשרים פורמליים בעיקר ברמה הממשלתית, כמו למשל עם מצרים וירדן – מה שאנו נוהגים לכנות "שלום קר"; והשלישי, קיומם של קשרים חמים יותר, הכוללים גם מגעים עם ארגוני חברה אזרחית, כמו למשל עם מרוקו, איחוד האמירויות ובחריין עד המלחמה. נראה כי הסוג החדש של נורמליזציה יהיה פחות מהסכם שלום, אך עם הסדר ביטחוני שעשוי להוביל לשיתופי פעולה חשאיים בשורה של אינטרסים משותפים באזור מול איראן ואויבים משותפים אחרים.

הסכם כזה עשוי להניח תשתית להסכם נורמליזציה בסגנון "הסכמי אברהם" לאחר תהליך של היכרות ובניית אמון. דוגמה לבניית אמון הייתה הופעתו של שאדי מרטיני, איש עסקים ופעיל פוליטי סורי, שהיה מעורב בסיוע ההומניטרי שהגישה ישראל לאורך הגבול בשנות מלחמת האזרחים, בכנס הפתיחה של השדולה בכנסת לקידום הסדר ביטחוני אזורי.

ועדיין תישאר שאלת רמת הגולן: מצד אחד, בגזרות האחרות ישראל נסוגה מכל השטחים שכבשה ב-1967, ובכך יצרה תקדים וציפיות בצד הערבי; מצד שני, מאז 1939 סוריה נאלצה "לבלוע" את אובדן אלכסנדרטה לטורקיה, אף כי הדבר נעשה לאחר משאל עם של חבר הלאומים, אולם נראה כי סוגיה זו אינה מפריעה לפריחה ביחסי שתי המדינות.

למתקפת חמאס ב-7 באוקטובר היו הרבה תוצאות לא מתוכננות; הפלת משטר אסד הייתה אחת מהן. כל הסדר בין ישראל וסוריה יצטרף לקטגוריה הזו.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר הקואליציה לביטחון אזורי