ההחלטה הדרמטית של הקנצלר מדגישה: גרמניה כבר לא איתנו

במשך חודשים ארוכים, ניסה קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, ללכת על חבל דק בין סולידריות היסטורית עם מדינת היהודית לבין לחצים גוברים מבית - מהציבור, מהתקשורת ומהמערכת הפוליטית - לנקוט קו נוקשה יותר כלפי הפעולות של ישראל ברצועת עזה.

אבל אתמול, עם החלטתו הדרמטית להשעות חלקית את ייצוא הנשק והציוד הצבאי לישראל, מרץ העביר מסר ברור: גרמניה כבר לא מוכנה להעניק גיבוי אוטומטי לישראל - גם לא כשמדובר במלחמה שנפתחה בעקבות מתקפת טרור רצחנית.

מדובר בצעד שמהווה רעידת אדמה של ממש - גם מדינית וגם צבאית. גרמניה, ספקית הנשק השנייה בחשיבותה לצה"ל אחרי ארצות הברית, כבר שנים משמשת כעוגן של תמיכה פוליטית וביטחונית בישראל, בעיקר בזירה האירופית שבה ישראל מתקשה למצוא ידידים. ההשעיה הזו עלולה להשפיע על פרויקטים ביטחוניים מהותיים - כמו אספקת צוללות, תחמושת מדויקת, רכיבי נשק מתקדמים, וכמובן חידוש מלאים קריטיים לצה"ל.

המחיר של דיבורים ותמונות

בהודעה שיצאה מלשכת הקנצלר נכתב בבירור כי הייתה זו החלטת הקבינט הביטחוני להרחיב את הפעולה הצבאית בעזה, ומה שבגרמניה מבינים ככיבוש הרצועה, שגרמה לקנצלר לקבל את ההחלטה השנויה במחלוקת.

בגרמניה של 2025, אי אפשר להראות תינוקות עור ועצמות בעמוד הראשי של העיתון - ולהמשיך לשלוח נשק למדינה שמאיימת בפומבי "לכבוש מחדש את כל הרצועה". בסופו של דבר התמונות שמגיעות מעזה, בעיקר של ילדים רעבים, תורים ללחם, ותשתיות הרוסות, מציפות את החדשות בגרמניה בכל מהדורת ערב. הציבור לוחץ, התקשורת שואלת שאלות קשות, ובברלין כבר אי אפשר להתעלם.

אלא שהפעם זה לא נגמר רק בתמונות. עם התמונות הקנצלר עוד הצליח להתמודד. הוא התראיין ואמר כי המצב מדאיג אותו ואף שיגר בשבוע שעבר את שר החוץ שלו לישראל על מנת לקבל תמונה מלאה מהשטח. אבל האמירות שנשמעו בימים האחרונים מצד שרים בכירים בממשלת ישראל - לרבות קריאות "לכבוש את כל עזה", "ליישב מחדש את צפון הרצועה", ו"להחזיר את הריבונות הישראלית" - מתקבלות בגרמניה כאות לכך שאין כוונה אמיתית להבחין בין חמאס לאוכלוסייה האזרחית.

כאן לא מדובר בפרשנות עיתונאית - אלא בתפיסה ממשלתית. משרד החוץ הגרמני התריע בשבועות האחרונים שמדיניות ישראל "מרחיקה לכת" ושישראל "מאבדת את הלגיטימציה הבין-לאומית". אבל עד כה, מרץ עצמו נמנע מלנקוט צעדים ממשיים.

מרץ פועל לבד - ומפתיע את מפלגתו

מה שהופך את ההחלטה הזו למרעישה עוד יותר היא הדרך שבה התקבלה: מרץ לא התייעץ, לא שאל, לא עדכן אפילו את מקורביו. גם שרי מפלגתו הופתעו. ההחלטה הזו נולדה בלשכת הקנצלר - תחת לחץ ציבורי כבד, תמונות מזעזעות מעזה, והכרזות בלתי נתפסות של שרים בממשלת ישראל. גורמים בכירים במפלגת CDU (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית) הודו אתמול כי שמעו על האמברגו מהתקשורת. יש מי שכועסים, יש מי שנבוכים - ויש מי שתומכים וכעת מגמגמים הסברים בתקשורת הגרמנית.

ההחלטה הזו לא משקפת רק שינוי במדיניות הגרמנית כלפי ישראל - אלא גם שינוי בדמותו של הקנצלר עצמו. מרץ, שנבחר עם תדמית של תומך ישראל מובהק והצהיר יום לאחר בחירתו כי בכוונתו להזמין את נתניהו לגרמניה זאת למרות צו המעצר נגדו, נאלץ כעת לאזן בין המחויבות ההיסטורית לבין הערכים שעליהם מושתתת גרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה: זכויות אדם ומניעת אסון הומניטרי.

ומה עכשיו?

בישראל ינסו אולי להמעיט בערך המהלך ולדבר על "השעיה זמנית", אבל בירושלים מבינים היטב את המשמעות: כשגרמניה משעה ייצוא נשק - אפילו רק חלקי - היא מאותתת לכל אירופה שישראל כבר לא "הצד הצודק האוטומטי". היא מאותת שגבולות הגיבוי מתחילים להימתח - ושגם בעלי הברית הקרובים ביותר לא מוכנים לתת צ'ק פתוח.

השורה התחתונה ברורה וכואבת: ישראל נמצאת בעיצומו של משבר מדיני עמוק עם אחת המדינות היחידות שנחשבו ל"בלתי ניתנות לערעור" בתמיכתן. המהלך של מרץ הוא לא רק ביטוי לכאב מוסרי - אלא אזהרה אסטרטגית. אם גרמניה נשברת - מי הבאה בתור?

אם מישהו בירושלים חשב שהכרזות על כיבוש עזה לא ייצרו הדף מדיני - הוא מקבל עכשיו תזכורת כואבת. גם אם ההשעיה תוסר בסופו של דבר - נגרם פה נזק עמוק. לא מדובר עוד בשאלה של "האם המערב תומך בישראל" - אלא בשאלה עד מתי. וזה כבר לא שיקול טקטי. זה איום אסטרטגי.

>>> אנטוניה ימין היא כתבת עיתון "הבילד" ושליחת חדשות 12 בגרמניה