דווקא אחרי ההצלחה: המבחן האמיתי של הרמטכ"ל מתחיל

אחרי ימי האופוריה סביב מה שקרה מרחק 2,000 קילומטר מהבור בקריה, המציאות, שלכולם היה נוח להכניס אותה לבונקר למשך 12 יום, זינקה מתוכו מיד עם תום המערכה. שבעה הרוגים עוד בליל הפסקת האש, סימנו דרישת שלום מהחיים שלא מצייתים לרצון בחגיגות ושדורשים כעת מהרמטכ"ל לגלות אומץ לב שונה מזה אותו הפגין במערכה האחרונה.

מניצחון באיראן לאתגרי הפנים הקשים

שלוש קריאות השכמה ליוו את הימים הראשונים שאחרי מבצע "עם כלביא". שלושתן חונות במרחב הבוצי של יחסי צבא, חברה ומדינה, שהתמרון בו מתאפיין בסיכון מובנה שכמעט בלתי אפשרי לצלוח אותו בלא נזק אגבי.

הראשונה כאמור הגיעה מהחזית הדרומית עם צבא היבשה החבול והשחוק, שהמשיך לספור את מתיו גם תוך כדי ימי הזוהר האוויריים, ושעל אף שמיעט לפגוש אויב, מניין חלליו לא מפסיק להתעדכן. לא במקרה התנגד הציבור לספירת ימים עצמאית וביקש להזכיר כי מלחמת חרבות ברזל כאן כבר למעלה מ-620 ימים, ושום אריה שואג בתוך לוגו לא ישנה את העובדה הכואבת הזו.

לא בלתי קשור לכך, הודעת דובר צה"ל על שליחת צווי מילואים נוספים מיד עם הפסקת האש, הייתה ההשכמה השנייה למציאות. צה"ל אומנם הבהיר שהוא מודע לעומס וידאג לאנשי המילואים המסורים לכרטיסים בהנחה לימית 2000, אבל נדמה שגם מפקדיו הבכירים מבינים שלא נשארו עוד גרגרים בשעון החול הזה. מופלאים ככל שיהיו אנשי המילואים, משפחותיהם קורסות והעובדה שתכלית הלחימה לא לגמרי ברורה לאיש, לא מסייעת לגייס מוטיבציה לסבב נוסף, חסר זוהר ויוקרה.

והקריאה השלישית הגיעה בשבת, עם דרישות שלום מאיו"ש, שם כבר זמן רב יש תחושה שבחסות המלחמה יש מי שעושה בשטח כרצונו. מפקד הפיקוד אומנם פועל רבות נגד אלימות מכל סוג, אבל במבחן התוצאה מקרי אלימות רבים נגד פלסטינים מסתיימים בלא עצורים ובעיקר בלא הרתעה כלפי הפורעים.

שלוש הקריאות הללו מעורבות כולן במאפיינים חברתיים ופוליטיים. וככאלה, נדרש עמוד שדרה ערכי בלתי מתפשר על מנת לטפל בהן.

זמיר יצליח שם איפה שאחרים נכשלו?

באשר לעזה, כבר דווח שהרמטכ"ל זמיר צפוי להציג לקבינט את עמדת צה"ל לפיה המלחמה שם הגיע לכדי מיצוי ומרגע זה התמרון מסכן את חיי החטופים, יותר מאשר מקדם את השבתם. ציבור רחב כבר סובר כך חודשים רבים. כפי שמראים כל הסקרים שנערכים בנושא, והוא גם סבור ששיקולי המשכה הם שיקולים פוליטים צרים ושיש לסיימה. זוהי משימתו העליונה של זמיר. לא בגלל הסנטימנט הציבורי, אלא משום שעל פי כל הדיווחים, הלחימה שם מוצתה. אי אפשר להימנע מהמחשבה שכרגע היא חסרת תוחלת, עולה בקורבנות, שוחקת את הצבא פיזית ומוסרית, ואין יותר הצדקה מוסרית למחיר הנוראי שהיא גובה מאיתנו.

זמיר ייבחן גם ביחס להתנהלותו מול גיוס החרדים. במפלגות החרדיות יש אולי מי שמקווה שקולות סיום המלחמה ירגיעו את הציבור הדורש שוויון בנטל הבלתי נסבל המוטל עליו, וחשוב מכך – ישברו את יו"ר ועחו"ב יולי אדלשטיין. אבל כדי לשמר את צבא העם ואת היכולת לגייס צעירים על פי מודל זה, צה"ל חייב להבהיר שהוא מחוץ לקוניקטורות הפוליטיות והוא פועל לאכוף את הצווים שיצאו ללא שיהוי וללא המתנה להסכמים שאולי יבואו. הרמטכ"ל חייב גם להראות שהוא מבין שמשאבי המלחמה הזו מתכלים, ושהמשכה פוגע לא רק ב"צבא העם", אלא בעצם יכולתו של הצבא לתפקד.

ולבסוף באשר לאיו"ש - זמר אומנם גינה "בכל תוקף אלימות נגד חיילי צה"ל". אלא שתפקידו של צה"ל איננו לגנות, אלא לפעול ולוודא שאירועים כאלה מטופלים מיידית ואינם נשנים. ותפקידו גם - מעצם הגדרתו כריבון בשטח - לוודא את שלומם של התושבים הפלסטינים באזור. שר הביטחון אולי גינה את מי שתוקף את חיילינו והנחה את צה"ל להגיש לו תוכנית למיגור הפשיעה הלאומנית, אבל את זה יצטרך הרמטכ"ל לעשות בעצמו.

נכון, הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני. אבל הרמטכ"ל הוא לא פיון שמקבל הנחיות, מצדיע ומבצע. הוא שותף לשיח, מעצב את תמונת העולם ומציג חלופות. גם אם הדרג המדיני הוא זה המכריע, זמיר לא יוכל להתחבא מאחורי טענת "הצגתי את עמדתי והיא לא התקבלה".

רא"ל זמיר נמצא בעמדת כוח בלתי רגילה. הוא נבחר על ידי ראש הממשלה לתפקידו כשכישלון 7 באוקטובר אינו רובץ מעל ראשו, והוא ניצב כעת כמי שניהל את אחת המערכות החשובות ביותר בתולדות צה"ל. יש בידו הכוח לנווט את צה"ל לימי תיקון ושיקום אמון הציבור שהמערכה המוצלחת באיראן ייצבה רק היבט אחד שלו. לו יעשה זאת ויצליח לשמר את צבא העם, תרומתו בכך לביטחון ישראל לא תפחת מניצוחו על סימפוניית ההצלחות בטהראן.

>>> ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)