את חמאס יש לנצח מדינית, לא צבאית

מדינת ישראל אכן ניצבת כיום בפני צומת היסטורית ביחס למלחמה בעזה, הנמשכת קרוב לשנתיים מאז הטבח של 7 באוקטובר: הסכמה ל"מתווה וויטקוף" (אותו ישראל כבר קיבלה פעמיים בחודשים האחרונים!) להפסקת אש זמנית של 60 יום כ"פרוזדור מדיני" הכרחי לדיון על סיום המלחמה וקבלת כל החטופים בחזרה, או כיבוש העיר עזה, תוך כדי התנעה של מיליון אזרחים דרומה בתנאים הומניטריים קטסטרופליים. כיבוש העיר עזה ומה שנותר מחוץ לתחום של צה"ל יביא כמעט בוודאות למותם של החטופים החיים, להיעלמותם של המתים, למותם של עשרות אם לא מאות חיילים, ושל רבבות אזרחים פלסטינים (בעיקר נשים וילדים).

כפי שצה"ל וכל גורמי הביטחון מזהירים, ספק אם ניתן יהיה "להכריע" את חמאס בדרך הצבאית. הדרך הנכונה להכריע את חמאס הינה מדינית ודיפלומטית, לא צבאית. יתר על כן, כיבוש מלא של רצועת עזה יטיל מבחינה משפטית וכלכלית (ולא רק מוסרית) את האחריות הישירה לניהול כ-2 מיליון פלסטינים מתקציב המדינה, ואחריות לרווחתם (חינוך, בריאות, רווחה). אין מקום לפנטזיית הטרנספר ("הגירה מרצון") אשר גם יכולה לסכן את הסכם השלום עם מצרים, השורר מאז 1979.

חמישה תנאים הציב ראש הממשלה לסיום המלחמה, כשהתהפכו היוצרות ופתאום הוא איננו מעוניין עוד ב"עסקה חלקית":

1. פירוז הרצועה.
2. פירוק חמאס מנשקו.
3. החזרת כל החטופים, החיים והמתים.
4. שליטה ביטחונית מלאה ברצועה לאחר המלחמה.
5. הקמת ממשל פלסטיני אזרחי ללא חמאס וללא הרשות הפלסטינית.

אני נוטה להסכים עם שלושת התנאים הראשונים. טועה ומטעה ראש הממשלה באומרו שעסקה חלקית תשאיר את חמאס כגורם שלטוני ברצועה לאחר המלחמה. ישנה כיום תמימות דעת בין-לאומית (מטורקיה ועד קטאר ומצרים, ובכלל) לפיה חמאס איננו יכול להישאר באף צורה כגורם שלטוני או צבאי ברצועה. בעקבות ההרס הכמעט טוטאלי של הרצועה, אף גורם זר לא ישקיע פרוטה (גם לא בחלומות הנדל"ן של הצוות המייעץ לנשיא טראמפ), מתוך ה-80 מיליארד דולר הנחוצים לשיקום הרצועה לאחר המלחמה, כל עוד שחמאס או צה"ל יישארו שם. מכאן, על מנת לנצח מדינית ודיפלומטית את חמאס, יש לחתור להקמת שלטון טכנוקרטי פלסטיני-ערבי, שיזכה ללגיטימציה של הרשות הפלסטינית, בעוד שכוחות שלום בין-לאומיים יהיו אחראיים לפירוז וביטחון ברצועה, בתקופת מעבר. טועה ומטעה ראש הממשלה, שוב, כשהוא ממשיך להשתמש ברטוריקה של פחד וטראומה על כך שעסקה חלקית תהווה ניצחון עבור חמאס. נראה כאילו הוא מעוניין, אולי, בהמשך המלחמה ללא סוף, תוך כדי המשך שיתוף הפעולה (באנגלית, collaboration, לא cooperation) עם חמאס, אשר נמשך לאורך שנים רבות, עד המלחמה, ואף במהלכה.

על מנת להבין את האיוולת, גם המוסרית וגם האסטרטגית, בטיעונים בעד "ניצחון מוחלט" על חמאס, אני מציע לקוראים להסתייע בתורת היחסים הבין-לאומיים ובהגות של שני חוקרים חשובים בנידון. האחד, אנדרו מאק (Andrew Mack) ענה עוד ב-1975 על השאלה החשובה "מדוע מדינות גדולות מפסידות במלחמות קטנות?". המחבר השתמש אז בדוגמאות של ארצות הברית בוייטנאם ושל צרפת באלג'יר על מנת לעמוד על טבעם של סכסוכים ומלחמות א-סימטריים, כש"לצד החלש" אין מה להפסיד (הוא יכול, למשל, לחדש את "כוח האדם" שלו ללא הגבלה, חדור במוטיבציה נגד הכוח הפולש, בעוד שה"צד החזק" רגיש לאבדות בנפש של חייליו). בימים אלה, המלחמה בעזה הפכה למעשה למלחמת גרילה וחמאס איננו מהווה שום איום משמעותי ביטחוני על ישראל. על מנת לנצח את חמאס, יש להציע את ההפך ממה שחמאס דוגל אידאולוגית. לא "פלסטין חופשייה בין הים לירדן", אלא תהליך מדיני מבוקר והדרגתי שבסופו של יום פלסטינים מתונים יזכו להגדרה עצמית לצידה של ישראל ולא במקומה, ובתנאים מסוימים נוקשים ודרקוניים (אותם קבע נתניהו עצמו ביוני 2009): הכרה בישראל כמדינה יהודית; ויתור על זכות השיבה; והמדינה פלסטינית העתידית תהיה מפורזת לחלוטין, לפי המודל של קוסטה ריקה.

לפני כחודשיים הלך לעולמו חוקר דגול של יחסים בין-לאומיים, ויליאם זרטמן (William Zartman), שפיתח תיאורה בעלת משמעות טראגית וריאליסטית של יצירת תנאים למשא ומתן תחת הכותרת של "בשלות" (ripeness). צדדים לסכסוך מגיעים לבשלות כשהם נמצאים במצב של "קיפאון כואב" לשניהם, והאופציה המלחמתית מוצתה ולא מביאה עוד לתוצאות ראויות. כך קרה למצרים ולישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אשר הביאה להסכם שלום בין שתי המדינות כעבור חמש שנים. המלחמה, שנפתחה בטבח הנוראי של חמאס, כעבור שנתיים, מוכיחה גם את פשיטת הרגל של ה"מאבק המזוין" בקרב הפלסטינים. באשר לצד שלנו, אחרי הרס שיטתי והרג המוני בעזה, ישראל טרם הצליחה להכריע את חמאס, וספק אם היא תצליח בחודשים הקרובים. לעומת זאת, הנזקים לכלכלה, לחברה, ליחסים הבין-לאומיים הם בלתי נתפסים. הלוואי שחלק מהתבונה שישראל הוכיחה במלחמתה מול חיזבאללה בלבנון, באירועים של המהפכה הסורית, ובמלחמה עם איראן היה בא גם לידי ביטוי במלחמה בעזה. אומרים שראש ממשלתנו הוא פוליטיקאי ערמומי וממולח, אבל ביחס למלחמה בעזה הוא מצטייר כמדינאי כושל המתנהג בצורה פושעת ובלתי-אחראית, לא רק כלפי הפלסטינים בעזה אלא בראש ובראשונה כלפי החברה הישראלית, אשר ברובה, ומתוך היגיון בריא ושכל ישר, רוצה את סיום המלחמה כי הגיע למסקנה שהמלחמה כבר מיצתה את עצמה ורק מביאה רק ל"רווחים יורדים". הצבא וכל גורמי הביטחון גם מסכימים עם קביעה זו שיש לחתור לסיום המלחמה עכשיו.

אני מציע לסקפטיים שבקרבנו, ולאלה הדוגלים בהיגיון הכוח (לא היגיון העוצמה, יש הבדל עצום בין "עוצמה" ל"כוח", כי כשיש לך עוצמה, אינך צריך להשתמש בכוח פיזי), להסתובב בחו"ל ו"לטעום" קצת מהנזקים האדירים שנגרמו לישראל מבחינת הלגיטימציה הבין-לאומית שלה. אם לא נדע היום להשכיל ולחתור ל"עסקה" (אני מעדיף את המונח הסכם, לא מבצעים עסקאות על חיי אדם), ההיסטוריה לא תסלח לנו, וזה יהווה את הניצחון של חמאס, אשר הצליח לעוות לגמרי את הנפש שלנו, ולכרסם באסטרטגיה הבריאה לפיה "מלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות", ולא להפך.

לא רק שצריך לשכנע את הנשיא טראמפ לעצור עכשיו את המלחמה, צריך לעצור את המדינה עד שנגיע להסכם שיסיים את המלחמה, יחזיר את החטופים ויחליף את חמאס בעזה בשלטון אחר ולגיטימי. לאחר המלחמה בעזה, תתחיל באמת ובתמים מלחמת התקומה האמיתית שלנו, והשיקום הנחוץ, גם פיזי וגם נפשי.

>>> פרופ' אריה קצוביץ' הינו חוקר שלום ומלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים