40 שנה, ומה השתנה - מה באמת קורה לנו בעזה

ביוני 2024 פרסמתי, יחד עם ירדן אסרף, מאמר במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי, תחת הכותרת "הדשדוש – אז והיום". הוא עסק בלקחים להמשך הלחימה בעזה ממאורעות השנים 1985-1983 בלבנון. אלו שנים שבהן, למרות שהמטרה המוצהרת (אבל לא המוסתרת) של המהלך הצבאי בלבנון - הסרת איום הפת"ח על תושבי הצפון - כבר הושגה, המשיך צה"ל לשהות בלבנון תוך שהוא סופג אבידות רבות (לפחות 286 הרוגים מספטמבר 1982 עד יוני 1985), מבוסס בתוך אוכלוסיה אזרחית עוינת ונשחק עד דק.

הנימוקים שהושמעו אז להמשך השהייה בלבנון מוכרים עד כאב: הרתעה ומניעת תחושת ניצחון לאויב, החזרת חטופים (שמונת חיילי הנח"ל שנחטפו בספטמבר 1982) וגופות חללים, אמונה ש"רק הלחץ הצבאי יביא ניצחון" וכמובן הטענה ש"עכשיו זה לא הזמן". אלה היסודות הקבועים של האינרציה הביטחונית הישראלית, העומדת על שתי רגליים: היעדר מהלך מדיני משלים שיקבע את ההישגים האופרטיביים, ההופכים למטרה בפני עצמה ולא לאמצעי; וחשיבה צבאית צרת אופקים, המתעלמת מלקחי העבר ומשתלבת באינטרסים הפוליטיים של הדרג המדיני.

מלבנון לעזה: 40 שנה של אינרציה ביטחונית ישראלית

שנה חלפה מאז יוני שעבר. לצה"ל, למרות סיפורי "פירקנו, הרסנו" המשווקים בתקשורת מדי יום, לא היה בה שום הישג מערכתי ברצועת עזה. בניגוד לתדרוכי הצבא, הישג שכזה אינו אפשרי: חמאס עבר, עוד לפני חודש יוני שעבר, ללחימת גרילה שבה אין כמעט משמעות למספר ההרוגים שלו, לחיסול ראשיו, או לכיבוש שטח. גם הדיכוטומיה בין "מיטוט חמאס" להשבת החטופים היא מלאכותית: כל החטופים יושבו, אם בכלל, רק בעסקה כוללת לסיום המלחמה, שהיתה מונחת לפתחנו כבר בתחילת השנה. הברירה האמיתית היא בין הפסקת המלחמה לכיבוש עזה, החלת ממשל צבאי ואחריות לגורלם של שני מיליון איש, על כל ההשלכות הקשות למעמדה הבין-לאומי של ישראל, כלכלתה וצבאה. המשך המצב הנוכחי מוביל אותנו לשם, ללא החלטה.

הנימוק ש"בלי הלחימה בעזה לא היו ההישגים בלבנון ובאיראן" הוא מופרך. המהלומות האופרטיביות המוצלחות על חיזבאללה (עם תוצאות חיוביות מרחיקות לכת לביטחון ישראל) ואיראן (שמוקדם מאוד לדעת איך תשפיע על המטרה המוצהרת של מניעת התגרענות איראנית) אינן קשורות להמשך ההתבוססות בעזה. בשתי החזיתות הללו, אגב, נמנעה האינרציה הישראלית על ידי הסדר מדיני בלחץ אמריקני, שלא ברור אם הוא אכן קיים ביחס לעזה.

בשנה הזו נפלו בעזה למעלה ממאה חיילי צה"ל, כארבעים מהם מאז הפרה ישראל את הפסקת האש ב-18 במרץ. מאז חודשה האש, בנימוק ש"רק ככה נחזיר את החטופים", חזר בחיים רק חטוף אחד, עידן אלכסנדר, ששוחרר כמחווה לנשיא ארצות הברית. העסקה שעל הפרק היא, כאמור, אותה עסקה שכבר הייתה לנו, וספק אם גם היא תחזיר את כל החטופים החיים והחללים. הניסיון לשלוט בסיוע ההומניטרי, שהוא חצי הדרך לממשל צבאי, הוא כישלון ידוע מראש ורב-נזק: חיילי צה"ל מוצאים את עצמם מול המון מיואש ורעב, במצב המביא אותם להרג של מאות אזרחים. בהפצצות חיל האוויר המושגים המוכרים של "נזק אגבי מידתי" מאבדים משמעות. ישראל הופכת לאומה מצורעת, צבא היבשה שחוק באורח חסר תקדים.

המלחמה נורמלה

אז מה בכל זאת השתנה בארבעים שנה? אנחנו השתנינו. ב-1983 מלאה הארץ הפגנות. שלטים עם תמונות ומספרי ההרוגים מילאו את הכבישים והכיכרות, התביעה לסיים את השהות הממאירה בלבנון הושמעה בעוצמה. התסיסה ביחידות המילואים היתה ברורה, וכך גם תוצאותיה: שר הביטחון משה ארנס נימק את הנסיגה מדרום לאוואלי בספטמבר 1983 במילים "עשינו אותה בגלל המילואים". עוד קודם לכן התפטר ראש הממשלה מנחם בגין, שכובד האחריות למצב הביא אותו לומר "איני יכול עוד". נדרשו עוד שנתיים ולמעלה ממאה הרוגים עד לנסיגה לרצועת הביטחון. זה כוחה של האינרציה הישראלית. אבל לפני ארבעים שנה היתה פה חברה שהאמינה בכוחה לשנות את המציאות, אפילו לסיים מלחמות.

מאז איבדנו את האמונה הזו. 60 אחוזים מהציבור אמרו בסקר האחרון של המכון שצריך לסיים את המלחמה בעזה. אבל ברחובות מתקיימות רק ההפגנות הנוגעות ללב, אך חסרות המשמעות המעשית למען החזרת החטופים, דרישה ברורה ומוצדקת מאין כמוה אבל כזו שמאפשרת לדרג המדיני והצבאי לומר "אנחנו עושים הכול". במערכת הפוליטית המקורנפת אין שום אלטרנטיבה אמיתית, שום דרישה אמיתית פשוט לסיים את המלחמה, כי המשכה גורם לנו נזק בל ישוער וקורבנותיה הם קורבנות חינם.

על רקע אובדן האמונה צמחו עשבים שוטים כמו חברי הקואליציה הנוכחית המדברים על כיבוש עזה ומלחמת נצח, וחברה מוכת יגון וייאוש שרוב מוצק בתוכה תומך ברעיונות כמו "טרנספר מרצון" בעזה, הבל לא מוסרי הנתמך במערכת הפוליטית לא רק על ידי נתניהו וממשלתו אלא גם על ידי מה שמכונה אופוזיציה.

עברנו מ-1983 ל-1984 – זו שתיאר ג'ורג' אורוול בספרו. סיסמתה של המפלגה השלטת אצל אורוול היא "מלחמה היא שלום; עבדות היא חירות; בערות היא כוח". ישראל הנוכחית מקבלת את המלחמה כמצב של קבע, ולא כמשהו שיוצאים אליו אם חייבים, אבל המטרה היא לסיימו ברגע שהמהלך הצבאי ממצה את תועלתו. היא מקבלת כ"חירות" את הכפפת הכול ל"מדינה", כולל חיי אדם, שכל ישר וערכים הומניים. ישנה גם בערות מרצון לגבי מה שאנחנו עושים בעזה, על מה נופלים חיילינו המתים ומה מבצעים חיילינו החיים, מועלית על נס כבסיס הכוח הישראלי. זה מה שקרה לנו בארבעים שנה, זה ודיוקנאותיהם שוברי הלב של החיילים הצעירים, המועלים כקורבן על מזבח התודעה הזו.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)