מה קרה? אדלשטיין מוסר את המפתחות למשתמטים

מאחורי כל מי שמתייצב שוב לשירות מילואים, יש גם את מי שנשארת שוב לבד. אישה שמתמודדת לבד עם הילדים, עם העבודה, עם הלחץ. מאחורי כל צו שמגיע, יש בית שנכנס למצב חירום שקט. מאחורי כל סבב נוסף - יש מקום עבודה שלא בטוח שיחכה, מסגרות שמתפרקות, לפעמים גם הבית, ילדים ששוב שואלים מתי אבא יחזור.

נציגי ארגוני המשרתים הגיעו הבוקר (שני) לכנסת כדי למנוע מאדלשטיין להניח על שולחן הוועדה חוק גיוס שיפטור את החרדים משירות צבאי, כדי להגיד ליולי אדלשטיין שהפסקנו עם השיח הנעים, ותם זמן הדיבורים. חודשים ארוכים שישבנו עם ח"כ יולי אדלשטיין. שיתפנו פעולה. ניסחנו יחד. הצענו תיקונים. פעלנו מתוך אמונה אמיתית שזו הזדמנות היסטורית לתקן עוול מתמשך. אני האמנתי לו, באמת ובתמים. האמנתי לו שהוא מבין את גודל השעה, הוא בחר להתעלם - את המחירים אנחנו משלמים. לשאת בנטל, בעול, להקריב, על זה אחראים רק חלק קטנטן ומזערי מהחברה. נמאס מהמניפולציות הפוליטיות שממסמסות את הכול.

במקום להתקדם עם החוק שגיבשנו יחד, חבר הכנסת אדלשטיין הולך להעביר חוק שנועד לספק את העסקנים החרדים ולא את הציבור המשרת. אותו ציבור שקורס, כשבמקביל יש ציבור שנהנה מתקציבים על כל בקשה. זהו חוק שמדבר על גיוס חמישה אחוזים מהפוטנציאל החרדי, אבל בפועל, לא יגויסו לא חמישה אחוזים וגם לא חמישה אנשים. זהו חוק שמחזיר תקציבים לישיבות עוד לפני שהוכחה עמידה בכל יעד. זהו חוק שמוחק כל תמריץ אמיתי לשירות ומשאיר את האנשים להתבטל בישיבות במקום לחזק את צה"ל.

כדי להבין עד כמה החוק הזה רחוק מהמתווה המקורי שגובש, הנה שלוש השוואות פשוטות:

1. תמריצים: במתווה המקורי נקבע עיקרון ברור - מי שמשרת מקבל הטבות. מי שלא משרת, לא מקבל. אבל בחוק שמוקדם כעת קורה בדיוק ההפך, מי שלא מתגייס ממשיך ליהנות מהטבות כלכליות. המסר ברור: המדינה לא מבדילה בין מי שתורם לביטחון המדינה ומתייצב שוב ושוב, לבין מי שבוחר לא לשאת בנטל.
2. מכסות: החוק הנוכחי מדבר על גיוס של חמישה אחוזים בלבד מתוך כלל הציבור החרדי בגיל גיוס. בפועל, גם זה לא יקרה. אין אכיפה אישית, אין פיקוח ואין סנקציות ממשיות. במתווה המקורי נקבעה דרישה ליעדי גיוס אישיים. כל צעיר מקבל צו, ללא יוצא מן הכלל, מתייצב ונבחן באופן פרטני. בדיוק כמו כל שאר המלש"בים.
3. לוחות זמנים: החוק הנוכחי מחזיר את תקציבי הישיבות באופן מיידי. לא כחלק מהתהליך, לא אחרי עמידה ביעדים, אלא מראש. עוד לפני שחייל חרדי אחד מתגייס, הישיבות כבר מקבלות את הכסף. במילים אחרות, מי שלא משרת מקבל. ומי שכן משרת? ימשיך לסבול. במתווה שאנחנו גיבשנו, התוצאות מיידיות. מי שמתגייס זכאי להטבות. מי שלא מתגייס - לא נהנה מהן. בלי דחיות, בלי הנחות, בלי משחקים.

זו לא טעות בשיקול הדעת. זו בחירה פוליטית מודעת. חוק הגיוס הזה נולד במסדרונות של אינטרסים צרים, לא במרחבים של שוויון. הוא נכתב עם מי שלא מתכוונים לשרת, מאחורי גבם של אלה שמשרתים כבר עכשיו. לכן, המציאות ברורה: החוק הזה לא נועד להביא גיוס, הוא נועד להביא שקט לקואליציה. הוא לא יחזק את צה"ל, הוא יחליש אותו.

בזמן שבצה"ל חסרים באופן מיידי לפחות 12 אלף חיילי מילואים, הממשלה משקיעה מאמצים בלשמר את ההשתמטות ואף למסד אותה. במקום לחזק את אלה שעוזבים הכול ומגיעים פעם אחר פעם כי אין מישהו אחר, היא שוב בוחרת להעדיף את הלא-מתגייסים.

הציבור החרדי לא צפוי לשנות את עמדתו כלפי שירות בצה"ל. ולכן, לתלות את ביטחון מדינת ישראל בתקווה לשינוי ערכי עתידי, זה לא פתרון - זו אשליה. המשמעות ברורה, החוק הזה רק יעמיק את המשבר. אדלשטיין יודע את זה. ראש הממשלה יודע את זה. הציבור מבין את זה. הבחירה עכשיו לא בין גרסאות לחוק - אלא בין המשך השחיקה לבין תיקון אמיתי.

ולך, ראש הממשלה בנימין נתניהו, אני פונה ישירות. אחרי שהראית לעולם שישראל יודעת להכות באויביה, הגיע הזמן להוכיח שהיא גם יודעת לחזק את עצמה מבפנים. שוויון בנטל הוא לא ויכוח פוליטי. הוא תנאי לחוסן הלאומי. הציבור המשרת זקוק לתחושה שהמדינה לא מפקירה אותו. לא רק שירות צבאי נמצא כאן על כף המאזניים, אלא האמון של הציבור במדינה. אם מחפשים פתרון אמיתי - הוא קיים. החזירו לשולחן את מתווה המשרתים האמיתי.

>>> מיכל ברקאי ברודי היא מייסדת קבוצת נשות המילואימניקים - "המתמרנות"