למה המערב נופל במלכודת של חמאס

בספר שמואל מסופר כיצד שאול היכה את עמלק אבל חמל על אגג מלכם ולא הרגו, ובשל כך שמואל הנביא אומר לו שהוא לא ראוי להיות מלך (שמואל א', ט"ו). אכן, בתרבויות המסורתיות-קולקטיביות של אותם ימים, רחמים על האויב נחשב לחולשה חמורה שבעטיה המנהיג לא ראוי יותר לשמש בתפקידו. ייתכן ששאול ריחם על אגג על אף הוראה מפורשת משמואל שלא לעשות כן, משום שהייתה לו נטייה לדיכאון – "ורוח ה' סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה" (שמואל א', ט"ז) - ומתוך רגש כזה קשה לבצע צעד תוקפני.

מה קורה למערב המודרני שהוא מרחם על הפלסטינים ומאשים את ישראל בתוקפנות? אני רוצה לטעון שזה לא רק אנטישמיות, בעיקר לא אנטישמיות וגם לא אינטרסים כלשהם במובהק. זה פשוט - לא כל כך פשוט - חוסר הבנה עמוק של אופנות חשיבה אחרת של חברות מסורתיות קולקטיביות שעליהן נמנים הפלסטינים. המערב משליך את תפיסותיו על אותה החברה ומתייחס לפרטים שבה כפי שהיה רוצה שיתייחסו אליו מבלי להיות ער לשוני העצום בין החברות.

זה בעיקר לא אנטישמיות, משום שהמערב בעצמו שוגה באותה השגיאה שהוא מעודד את ישראל לעשות. הוא  ברחמנותו על מהגרים מוסלמים קולט אותם בארצותיו וגורם לעצמו נזקים עצומים - גטאות של אבטלה ואלימות שלא רוצים להשתלב בחיי המערב. הוא מצפה להתנהגות חומלת כזאת גם מצד ישראל. מה בעצם המערב לא מבין?

המערב המודרני מאמין שיצר לב האדם הוא טוב מנעוריו, ועל זה מבוסס כל החינוך לאמפתיה לאחר. אם ילד עשה מעשה לא טוב, הרי זה לא אישיותו אלא המעשה המסוים אליו צריך להתייחס. כך עונשים של העבר מוחלפים ב"תגובות" והאמונה הינה שסופו של הטוב לנצח.

הם לא כמו המערב, וזו האמת שהעולם מסרב לקבל

ומה בחברות מסורתיות קולקטיביות שעליהן נמנים הפלסטינים? כאן צריך לפנות שוב לתנ"ך, שהוא המקור הטוב ביותר להבנת חברות אלה. הוא מספר לנו ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ח', כ"א). מה זה אומר? ההיפך מכל החשיבה המודרנית. אם יצר לב האדם רע מנעוריו, אזי כדאי לעיתים להקדים את העונש או לפחות האיום לביצוע העברה. אזי יש צורך לנקוט במניפולציות ושקרים משום שגם הצד השני נוהג כך, וזה טבעו של עולם. כך, שאם הצלחתי להוליך אותך שולל זו לא אחריותי אלא אחריות הצד השני שלא נזהר. ואם אתה חומל עליי זו חולשה שלך שאני יכול לנצלה, ואין זה טוב לב שלך ומצופה ממני לטובה תחת טובה. בעיקר, זהו עולם שהחזק הוא גם הצודק ועל החלש להתאים את עצמו לחזק - כך שאם נכשל החלש זוהי אשמתו בלבד. פעמים רבות זהו עולם של יחסים סאדו-מזוכיסטיים שבהם הפרט יכול להיות באחד משני קטבים אלה בלבד - פוגע או פגוע בתוך מעגל אלימות אין-סופי. כך, למשל, בוזז חמאס את משאיות המזון על חשבון האזרחים, לא אכפת לו כלל להשתמש בהם כמגן אנושי וודאי לא שעזה חרבה. כשישראל נותנת לו כסף, מגדילה מכסות פועלים ושטחי דיג - הכול מתורגם לבסוף לחולשה שיש לנצלה.

המערב המודרני מקדש את החיים - זהו הערך העליון ואין למעלה משמירת חייו של הפרט. אולם, בחברה הפלסטינית שהיא חברה קולקטיבית הפרט חש עצמו לא כאינדיבידואל, אלא כחלק ממארג חברתי וערכם של חייו נמדדים בעיקר באמצעות תרומתו לקבוצה. הפלסטינים לועגים למערב שמקדש את החיים בזמן שהם מתגאים בכך שהם מקדשים את המוות. כלומר, את ההקרבה לכלל. ומהם מטרותיו של אותו כלל? אלה נקבעות על ידי המנהיג. באופן זה מחבלי חמאס ממשיכים להילחם, מבלי להיכנע ולהציל את חייהם על אף שאין להם סיכוי לנצח. הם גם לא מתפתים לקבל כסף ולהגר למדינה אחרת. מחבלים מתאבדים הינם ההתגלמות של קידוש המוות והם תמיד הצהירו לפני צאתם למשימה שהם עושים זאת למען הכלל. מי שחושב כך אין לו מה להפסיד ועזרה כלכלית לא תשכנע אותו לסטות מדרכו. הוא ודאי לא עסוק בזכויות הפרט ובמימוש עצמי - גולות הכותרת של המערב. בעמדה נפשית כזאת קורסת היכולת למשא ומתן שבו כל צד מוותר על מה שפחות חשוב לו כדי לזכות במה שיותר חשוב עבורו. הטרוריסט מוכן ללכת עד הסוף ולמות, ולו רק כדי לפגוע בצד השני. הוא עצמו אינו חשוב עבורו, כך שאין באמת מה להציע לו.

החברה המערבית המודרנית מאמינה בשינוי - אנשים הולכים לטיפול פסיכולוגי כדי להשתנות. מדברים על כוח הרצון של האדם לעבור דרך ותהליך, לגדול ולהתפתח. זוהי מהות האינדיבידואליות שבה מיקוד השליטה של הפרט הוא בתוכו ויש ביכולתו לעצב את חייו.

בחברה הפלסטינית, מיקוד השליטה על פי רוב הוא חיצוני. כלומר, לפרט אין חוויה שהוא אחראי לחייו וגורלו ויכול לעצבם ולשנותם. על כן, הרבה פחות פונים לטיפול פסיכולוגי פרטני, וכשיש בעיה נעזרים יותר בטיפול משפחתי משום האמונה שהפרט לא יכול לשנות את התנהלותו והוא זקוק לסביבתו כדי שזו תעצב את אישיותו. אמונה זו גוררת איתה פסיביות ופסימיות, משום תחושתו של הפרט שאחרים קובעים את חייו וגורלו כך שלא רק שאין מקום לאקטיביות ולקיחת עצמך בידיים, אלא הפרט מתמלא פסימיות משום שאם גורלי לא בידיי הרי אין מקום לאופטימיות יתרה. כך, הפלסטינים מעולם לא באו עם תוכנית שלום משלהם, וכשהישראלים הציעו משהו הם נשלחו על ידי הפלסטינים למקצה שיפורים. כשהעולם הציע הצעות שונות הפלסטינים תמיד דחו אותן - כך חיסלו הפסיביות והפסימיות שלהם כל אפשרות להתקדמות.

בחברה המערבית הפרט שקוע בעצמו ופחות מכוון לאחר. בסקאלה הרגשית הוא יטה לתחושות של שעמום, דכדוך, ייאוש, ריקנות ועוד המכוונים לעצמי. יכולתו להתגונן בפני מניפולציות של בן החברה המסורתית-קולקטיבית הינה מצומצמת משום שהוא איבד במהלך 500 השנים האחרונות של העת החדשה שבה הפך לאינדיבידואל ונפרד מהקבוצה יכולת הישרדותית חשובה זאת. על כן הוא מהווה טרף קל לאויביו.

בן החברה המסורתית קולקטיבית חווה על פי רוב סקאלה רגשית של שנאה, נקמה, קנאה, פחד מהסמכות הממוקדים באחר ונוטה לנקוט בחנפנות, התחננות או ניסיון לעורר רחמים שיש בהם ניסיון להפעיל את האחר. כמי שמשחר חייו גדל בקבוצה המורחבת ולמד לשרוד בה, יכולותיו המניפולטיביות הן גבוהות במיוחד.

להפסיק לשפוט אותם במושגים שלנו

בנתוני פתיחה אלה, לא פלא שהמערב נופל במלכודת מניפולציית הרחמים של חמאס. המערב שופט באופן טבעי את מי שדומה לו - ישראל. הוא לא יבוא בטענות למדינות באפריקה, לעולם הערבי ואף לא לרוסיה או לסין. הוא רוצה שישראל תנהג כמוהו, כמי שקלט מיליוני מהגרים לארצו והאמין בטוב ליבם. נכון, הוא כבר רואה את הקשיים הרבים המתעוררים ממעשה זה, אבל אין זה קל לוותר על תפיסת עולם עמוקה: יצר לב האדם טוב מנעוריו, כולנו רוצים חיים טובים, מאמינים בשינוי ורגשות שנאה, קנאה ונקמה לא יקדמו איש. המערב, במיוחד השמאל שבו, מאמין בערכים אלה ומתקשה להבין שלא כולם שותפים להם. תומכי הימין במערב קצת יותר מבינים את המצב לאשורו, אבל גם הם באופן מוגבל למדי. כך גם בארצנו - הכישלון החוזר הברור ביותר שלנו כחברה מערבית מודרנית לאורך השנים הוא להאמין שהצד השני דומה לנו ובסופו של יום רוצה שלום. מי לא רוצה שלום? יאמר בן המערב המודרני. אבל הוא רק שוכח שכשהוא אומר שלום והפלסטיני אומר מילה זאת, אוסף אסוציאציות שונות לגמרי חולפות במוחותיהם של השניים. הראשון רואה לנגד עיניו את פריחת זכויות הפרט והמימוש עצמי בחסות השלום, מה שלדעתו ייטיב עם שני הצדדים, ואילו הפלסטיני חש ששלום יכול להיות עם בן משפחה בלבד ואם הצד השני רוצה שלום, הוא מיד שואל את עצמו כיצד אני יכול לנצל זאת לטובתי. במילים אחרות, חמאס ורוב הפלסטינים לא מאמינים בפתרון שבו שני הצדדים יוצאים מורווחים. לדידם, הפתרון היחיד האפשרי הוא כזה שבו צד אחד מנצח והשני מפסיד.

העולם מרחם על הפלסטינים שיודעים לעשות תעמולה טוב מאיתנו משום שהם באופן עמוק ממוקדים באחר ולומדים אותו כפי שהם לומדים אותנו כל השנים - הם לא בונים גדר ומתרכזים בסייבר. מדינות המערב גינו את טבח 7 באוקטובר, אבל כמי שמאמין שיצר לב האדם טוב מנעוריו הם מאמינים שהפלסטינים יכולים להשתנות, שכדאי ללכת לקראתם ולתמוך בהם. הם מזדהים עם החלש ולא עם החזק, שכבר התפתח והגיע להישגים. שנאה ונקמה - לא בבית ספרם. מה יצא לי מנקמה? הם יגידו לעצמם ולא יבינו את עוצמת הפגיעה שעברה ישראל. ודאי שהם לא מבינים למה פתרון שתי מדינות לשני עמים לא עובד וממשיכים לפמפם אותו. מי לא רוצה עצמאות?! הם יגידו. הם לא מבינים שמי שרוצה רק התנגדות מוותר על עצמאות והשקעה בעצמו. הם לא מבינים שמי שממוקד בעיקר באחר ולא בעצמו תפיסת המציאות שלו הפוכה לשלהם.

כך, בדומה לשופט שפושע הצליח לעורר את רחמיו ועל כן זכה לעונש קל, ולאחר מכן חזר לסורו, כך ישראל והמערב ניצבים מול הפלסטינים. "הייתה לו ילדות קשה, הוא הבטיח, התחנן, שכנע אותי שרצונו להשתנות". אפילו את זה חמאס לא אומרים, אבל המערב משלים את משפטים אלה בעצמו על פי תפיסת עולמו. כל כך שבויים הם במלכודת הקידמה של 500 שנים של העת החדשה. על כן פתחתי בקטע תנ"כי, כדי להזכיר לכולנו מהיכן בנו, מחברות מסורתיות קולקטיביות, שם יודעים שאין לרחם על האויב משום שטוב לא יצמח מזה והוא יראה בכך חולשה. ואנטישמיות? יש, אבל זה לא העיקר. יש קושי להבין תפיסת עולם אחרת, וזה הסיפור הגדול של תקופתנו.

>>> ד"ר עפר גרוזברד הוא פסיכולוג קליני, לשעבר יועץ בחטיבת המחקר באמ"ן, מחבר סדרת "הצופן התרבותי" – חמישה כרכים בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון הדנה באופנות החשיבה של אויבינו