לא חוזרים על טעות פעמיים

בשבוע הבא ימלאו עשרים שנה להתנתקות מגוש קטיף. 20 שנים מאז הפעם ההיא שישראל עקרה יישובים, מסרה שטח, קיבלה רקטות - והאמינה שעכשיו יהיה שקט בגבול הדרומי ושבעזה רוצים רק לחיות עם ישראל בשלום. אבל ההיסטוריה לא הסתיימה, היא רק התחילה מחדש. הפינוי לא שיפר את מצבנו הבין-לאומי, לא הפך את עזה לסינגפור של המזרח התיכון - רק הפך אותה לבונקר מבוצר של חמאס. ב-7 באוקטובר, כל זה התפוצץ בפנינו בטבח שמחת תורה.

אחת הבעיות הגדולות ביותר בהתנהלות המדינית של ישראל, היא הניסיון "לסגור קצוות", או לחשוב שיש דרך לסדר את המזרח התיכון אחת ולתמיד – בהסכם. אבל אין דבר כזה. איראן עדיין מאיימת, גם אחרי תקיפות מוצלחות. אסד גולה מדמשק, אבל חי על זמן שאול תחת חסות רוסית-איראנית. לבנון מתפוררת. בעזה - חמישים חטופים ומלאי של רקטות וג'יהאדיסטים. החות'ים בתימן, אגב, לא אמרו את המילה האחרונה. המזרח התיכון לא נסגר. הוא נפתח כל פעם מחדש.

דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, הוא הפרס הגדול ביותר למדינת ישראל עד כה בשמונה הזירות מולן היא נלחמת. הנשיא האמריקני מגלה מעורבות גבוהה במתרחש: בגיבוי לתקיפות באיראן, בלחץ להשגת הסכם על החטופים, ואפילו בציוצים שנוגעים למשפט נתניהו. זה לא קורה סתם. טראמפ נותן, אבל הוא בטבעו איש עסקים. הבקשה לתמורה תגיע גם תגיע.

החשש הגדול: מה שיידרש מישראל בתמורה הוא הסכמה – מעורפלת או מפורשת – לרעיון של מדינה פלסטינית. לא עכשיו, לא מחר, אבל "בעתיד". כמחיר הכניסה של סעודיה להסכמי אברהם, כפרס לנשיא שתיווך, כמס שפתיים לעולם הערבי. וישראל, שהתרגלה לומר "כן, אבל", עלולה למצוא את עצמה ב"כן" – שיום אחד יהפוך לעוד התנתקות. הפעם בלב הארץ.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחזור לשיח של 2005, כשהאמנו שוויתורים מרגיעים את האזור. למדנו בדרך הקשה שזה הפוך: ויתורים מזרזים את ההתלקחות.

ב-7 באוקטובר רוב אזרחי המדינה התפכחו מאשליית "השלום", הבינו באמת את עומק ההסתה נגד יהודים והבינו שמדינה "פלסטינית" לצד מדינת ישראל פירושה מדינת טרור שמכינה את הטבח הבא ביהודים וישראלים כאחד. ביטוי להתפכחות ראינו ביוזמה של שדולת ארץ ישראל בכנסת, שהצליחה להעביר הצהרה נגד מדינה פלסטינית בכנסת ישראל ברוב מוחץ ביולי שנה שעברה.

לכן, ישראל בעד שלום עם סעודיה - בלי מדינה פלסטינית. נורמליזציה בלי נסיגה. הכרה אזורית בלי הפקרת ביטחון לאומי. ההיסטוריה אולי נכתבת בידי המנצחים, אבל המציאות נכתבת בדם. אסור לחזור על הטעות, אין הזדמנות שנייה.

>>> אידית דרויאן היא יועצת אסטרטגיה ויועצת תקשורת