החברה העזתית בקריסה - וישראל היא לא האשמה העיקרית

"אני נערך לעזוב מחר את שכונת שיח' רדואן ולרדת דרומה", אמר לי מכר עזתי ותיק השבוע. "הצבא נמצא קרוב לכאן, ממש במרחק של שני רחובות. אני מעדיף שלא להמתין לפינוי מיידי שלהם ולהיערך מראש". ומה אתה לוקח? שאלתי. "אוהל, קצת סירים וזהו". בגדים? "אין לי", הוא נשמע נבוך. "חולצה אחת וזהו". ומי יצטרף? "אשתי וכמה מילדיי. אבי יישאר בצפון - ישמור על הבית שחלקו נהרס. אימי כבר בדרום, המשפחה מפוזרת בכל מקום".

את תמצית הטרגדיה העזתית אפשר לקבל בשיחה הזאת, שנמשכה שעה ארוכה. תחקרתי אותו איך יגיע (רכב, אחרי שלקח הלוואה של 1,200 שקל), לאן יגיע (לאל-מוואסי, ושם ישכור חלקת אדמה כדי להטות את האוהל). שאלתי על חלק מילדיו ואחיו, שלא ראה אותם חודשים. החורבן נשמע בכל מקום.

את הרוח הזו קיבלתי גם בפרויקט המיוחד ששידרנו השבוע, ושצולם בעיר עזה. כל העדויות מצטלבות לכדי תמונה מבעיתה של חברה מרוסקת, מפוררת, שאיבדה את רוח הסולידריות הבסיסית ביותר. זו חברה שבה אדם לאדם זאב, שחוקי הג'ונגל שולטים ושהמטרה היא אחת - שרידות. אם קודם לכן זה היה המזון החסר והרעב שפשה, כעת זה בעיקר הייאוש מהמלחמה המתחדשת, מהעקירה (שיש כאלו שזו כבר העשירית ויותר שלהם). זו חברה שבה לימודים, עבודה, שגרה, נורמליות, כבוד אנושי - כל אלו הפכו זיכרון רחוק בלבד. זה מקום שבו אם השגת אוכל - כבר לא תחלוק אותו, והסיכוי שמישהו ישדוד אותך בדרך לאוהל גדול ביותר. "הייתי אדם משכיל ומלומד, כעת הפכתי לגנב ברברי שעסוק בהישרדות", אמר למצלמה שלנו עזתי אחד. אחר הוסיף: "כל הסיסמאות על עם של גיבורים, הר שהרוח לא תזיז - הכול שטויות. אני רוצה לשלוח את ילדיי לבית הספר בבוקר, ולא לשלחם למלא מים".

וזו אולי הטרגדיה הקשה ביותר שחמאס המיט על עמו בעזה, הנכבה האמיתית שהעניק לאנשיו שלו, כשמחוגי השעון גם כאן נעצרו ביום שבת ההוא, ב-6:29 בבוקר, ומאז שום דבר כבר לא אותו דבר.

התחושה הבולטת ביותר ברצועת עזה היא של בדידות קשה, שישראל הכול-יכולה עושה בעזה כבשלה, שהם כלואים בינינו לבין האויב מבית - חמאס. הם חשים בודדים, תלושים, חלקם מכים על חטא מתקפת 7 באוקטובר (לאו דווקא מסיבות מוסריות, כמובן) וכמעט כולם זועמים על חמאס שלא משחרר את החטופים ומסיים את הטרגדיה הבלתי נגמרת הזו. מרבית עזה שאני שומע ומכיר מתעבת את חמאס (מישהו השבוע נשבע לי שם ש-8 מתוך 10 עזתים מתעבים את חמאס והיו משמידים אותו לו רק יכלו), ובאותה נשימה חלקם הגדול רואה כמובן גם בישראל אשמה בחורבנם. הדבר המדהים הוא שהעולם לא מכיר את הקולות הללו, כי זו עזה האמיתית - זו שרוצה להשתחרר מעולו של חמאס, אבל אין איש שיוציא את הקול הזה החוצה.

ומסביב - שממה של הרס. בעזה כבר כמעט שאין ירוק, אין עצים, אנשים עדיין מעבירים את זמנם בים (כי זה מה שיש), ומדמיינים את גורדי השחקים (שחלקם הגדול עדיין עומדים באזור שכונת א-רימאל, ליד הים) ישוטחו ויהפכו לאדמה זרועת מלח, כזו שעזה כבר לא תוכל להתאושש ממנה לעולם.

וישראל? ממשיכה בכל הכוח. ומה המטרה? להגיע לאחרון אנשי חמאס (לא יקרה לעולם), להחריב את מה שנותר? להרוס כל אפשרות לשיקום של עזה והפיכתה למקום נורמלי, כזה שיוכל לחיות לצידנו? כל הסדר יהיה כמובן חייב לכלול שינוי דרמטי במקום הזה, ב-DNA שלו. מן תוכנית מרשל עזתית עם דה-חמאסיזציה בכל נדבכי החיים, ובראש ובראשונה במערכת החינוך.

ואולי כבר הגיע הזמן לשחרר את חטופינו שנמקים שם, לעצור את המלחמה הארוכה בתולדותינו ולהתחיל בשיקום החברה הישראלית, החבולה והפצועה.