יש צעירים חרדים שרוצים להשתלב והמערכת מתעלמת

בימים אלה מתקיים דיון ציבורי ער על נושא גיוס החרדים. הוויכוחים בכנסת סוערים, ההצהרות חדות, וכל צד נאחז בעמדתו. אך האמת הפשוטה היא שהאנרגיה הציבורית והמשאבים מושקעים בעיקר במאבק עקר מול העסקנים. אותם עסקנים, המייצגים את "המערכת", אינם מחפשים פתרונות אמיתיים, אלא הם מתפרנסים מהנצחת הבעיה. כך יוצא שהחברה הישראלית כולה נשארת במקום, ולא מתקדמת לקראת פתרונות ממשיים.

לצד הוויכוח הפוליטי מתקיימת מציאות אחרת, שקטה יותר אך משמעותית הרבה יותר: אלפי צעירים חרדים מחפשים נתיב להשתלבות. הם אינם פוסלים שירות צבאי, להפך, רבים מהם רוצים להתגייס. אך המעבר מן הישיבה אל השירות אינו פשוט. זהו מעבר נפשי, תרבותי וחברתי, שדורש מסגרות מתווכות, רגישות ותמיכה. ובמציאות, במקום להפנות את המבט אליהם, במקום לתת להם את הכלים ואת החיבוק שהם זקוקים לו, ההשקעה הכספית מופנית לפרויקטים "מסביב". הון עתק נשפך על מהלכים תקשורתיים, פוליטיים וארגוניים שאין בהם את הערוץ האמיתי לפתוח את הדלת בפני אותם צעירים.

כבר כיום קיימות יוזמות שמנסות לספק את המענה הזה: ישיבות ההסדר החרדיות. הן מהוות גשר בין העולמות, ומאפשרות לצעירים חרדים להישאר מחוברים לזהותם התורנית ובו בזמן לשרת בצה"ל. אך היוזמות הללו קורסות, משום שאין להן את המעמד והגיבוי הראוי מהמדינה.

למשל, כבר התחיל מהלך להעביר חקיקה שהופכת את הישיבות הללו למסלול מוסדר: מי שנרשם אליהן יהפוך באופן מיידי לחייל מן המניין, והמסגרת תזכה גם לתקצוב ולמערכת כלכלית תומכת. זהו מודל פשוט, הגיוני ויעיל. אלא שבפועל, החקיקה לא קודמה, והמוסדות הללו נשארו בחלל ריק. הטעות הגדולה של המערכת שהיא מתמודדת עם השאלה החרדית במישור הפוליטי בלבד. אם נפסיק להיאבק במי שאינם רוצים שינוי, ונשקיע במי שכבר פתחו את הלב - נחולל מהפכה. הצעירים החרדים הללו לא מבקשים טובות הנאה, הם מבקשים הכרה ותמיכה. אם נדע להעניק להם משאבים, חיבוק ציבורי והסדרה חוקית, נהפוך אותם לשגרירים של שינוי בתוך החברה החרדית עצמה.

ברור לי כי המהפכה הגדולה לא תתחיל על במת הכנסת אלא בחדרי הכיתה של הישיבות, בשיחות האישיות של המפקדים, ובתחושת השייכות שהצעירים הללו יחושו כשהמדינה תראה בהם חיילים שווי זכויות. השינוי לא יגיע בכוח אלא דרך תהליך חברתי מתמשך. אם נצליח לבסס מסלול יציב, ברור וראוי לצעירים החרדים שמבקשים להתגייס, השירות הצבאי יהפוך בהדרגה לאפשרות נורמלית גם בחברה החרדית. בכך נניח תשתית לעתיד אחר: עתיד שבו לא מדובר עוד בעימות בין מגזרים, אלא בהשתלבות טבעית של כולם במאמץ הלאומי.

בשורה התחתונה, אפשר להמשיך לנהל אין-ספור דיונים רעשניים בכנסת, אבל שם לא תתרחש המהפכה. המהפכה האמיתית תקרה אם נשכיל להפנות את המשאבים לאותם צעירים חרדים שמבקשים להצטרף. אם נדע להעניק להם הכרה, כלים ותחושת שייכות - נגלה שבעצם כבר יש בידינו את המפתח לשינוי.

>>> ד"ר עליזה בלוך היא ראש עיריית בית שמש לשעבר, כיום נשיאת יאסא - המרכז הישראלי למצוינות בחינוך