עוד לפני הלימודים: מה הילדים שלנו באמת צריכים בשנה הזאת

התחלת שנת לימודים היא אירוע מרגש. כל מי שמלווה את ילדיו ליום הראשון ללימודים אינו יכול שלא להיות שותף לתחושה של סקרנות, המהולה בשמחה שמקורה בהזדמנות להיות חלק מתהלך המאפשר לילדים לגדול, ללמוד ולהתפתח. לעיתים קרובות מדי אנחנו לוקחים הזדמנות זו כמובנת מאליה. אני עדיין מתרגשת, כל שנה  מחדש, מכך שב-1 בספטמבר, צועדים לכיתות מאות אלפי מורים ולמעלה ממיליון תלמידים.

בפתיחת שנת הלימודים הבוקר (שני), השמחה שזורה בעצב. קשה להתנתק ממציאות חיינו ולשכוח את מצוקת החטופים הנמקים בעזה, את שחיקתם של החיילים הנלחמים, נפגעים ונופלים מדי יום ביומו - 900 נופלים מאז 7 באוקטובר, את כאב המשפחות ואת כאבם של אין-ספור פצועים ופגועי נפש. בטקסים החגיגיים לא נוכל שלא לזכור שאנחנו עדיין חיים את 7 באוקטובר 2023 - יום אחד ללא סוף, רווי כאב, פחד, חרדה וגעגועים למי שהיה ואיננו, ולמי שעדיין שם ועדיין לא חזר ואולי לא יחזור לעולם. התמונות עדיין תלויות על גדר בית הספר, ועל הקירות בדרך שבה הולכים הילדים. הסרטים והדגלים הצהובים מלווים אותנו, ומהדהדים את התקווה ואת חוסר האונים.

אי אפשר להרחיק את הילדים מהמציאות הכואבת של חייהם. ילדים שכבר רצו למקלט, ונשכבו על הכביש באמצע הדרך, שמכל מקום ניבטות אליהם פנים צעירות מתמונות שהשמש צורבת. באחד הימים, נכדתי בת הארבע שיחקה בחצר עם חברה והביאה אלי אבן צהובה. סבתא שאלה, את חושבת שזה של החטופים? למה את שואלת תהיתי. כי האבן צבועה בצהוב, אמרה. על האבן היה כתוב שמו על עמירם קופר ז"ל. כן, אמרתי, זה שם של חטוף. הוא חי? שאלה. אני לא יודעת, אמרתי. אבל ידעתי שלא ותהיתי מתי השקר ייחשף.

לבית הספר השנה באים ילדים מצולקים, עצובים, כמו כל אחד ואחת מאיתנו. פתיחת שנת לימודים מחייבת, קודם כל, קשב רגשי ואמפתיה כלפי כל מי שבא בשערי בית הספר: אלה שנפגעו, אלה שעדיין נפגעים, אלה שלא נפגעו אבל יש להם חברים או בני משפחה שנפגעו, אלה שהם טראומטיים או פוסט-טראומטיים, ילדים שנעקרו מבתיהם, ילדים שחוו מלחמה, ילדים שההורים שלהם במילואים והם חרדים כל לילה מדפיקה בדלת, ילדי ישראל כולם.

לא קל להפיג חרדה הנטועה במציאות מורכבת כל כך. אי אפשר להכחיש שיש חטופים בעזה - מורעבים וכלואים מתחת לאדמה, שחיילים נהרגים, טילים עפים, והורים לא ישנים בלילה מרוב דאגה. כל שאנחנו מסוגלים להגיד לילדים שלנו הוא תהיו חזקים, אנחנו כאן אתכם, לצדכם, מקשיבים ומנסים ללכת יחד הלאה. הכרה במצוקה היא בסיס לשיח כן שמאפשר גילוי לב ותמיכה משמעותית לכל מי שזקוק לכך.

בשנה הזו קשב ותמיכה הם הדבר הראשון שמערכת החינוך צריכה להציע לבאים בשעריה. בלימודים נעסוק אחר כך. הבעיה היא שלרוב המורים אין הכשרה לטפל במצוקות של התלמידים (גם לא במצוקות שלהם עצמם), אין מספיק אנשי טיפול בשטח, אין תקנים, ואין אפשרויות להגיש עזרה בהיקפים הנדרשים. מצב זה דורש שינוי מהותי בהכשרה המורים. תפקידו של המורה כיום הוא קודם כל להוות משענת, אוזן קשבת וכתף תומכת - את הידע האקדמי יוכל התלמיד למצוא בקלות יחסית במגוון של מקומות. את החיבוק האנושי, את תשומת הלב, את ההתבוננות בעיניים העצובות, המבט על בגד בלוי שהרבה זמן לא הוחלף, היעדר ספרי לימוד, דיווח על מצוקות ועל חוסר יכולת ללמוד ולהתרכז, את זה יכול לעשות רק אדם שפוגש את הילד בצורה סדירה וניצב מולו במרחק נגיעה.

בכל העולם, לא רק בישראל, תפקיד המורה משתנה. ככל שהמערכת המשפחתית נחלשת, המערכות החברתיות מתפוררות, והאמון בכל רבדי המערכת הציבורית נחלש, עולה חשיבות המורה כדמות האחראית שילד יכול לחלוק איתה את הקשיים בבית ואת האתגרים החברתיים שלו בכיתה. כדי שמורים יוכלו לבצע תפקיד זה, אנחנו צריכים להעצים את כוחם, לבטוח בהם, לראות בהם מוקד כוח חברתי, לא להתייחס אליהם כפקידים, לתת להם להוביל מהלכים ההולמים את צרכי הילדים, לאפשר להם להביע את דעתם, להעניק להם תמיכה, הנחייה וביטחון.

המציאות שונה מאוד: כיום נכנסות לכיתות צפופות ומשולבות מורות שרבות מהן שחוקות מאירועי השנים האחרונות, שנמצאות במצוקה אישית, שהבנים שלהם מגויסים, שעושות בייביסיטר לבת שלהן כשבעלה במילואים, שהיו מפונות או עדיין מפונות, שמשתיקים אותן ומאיימים עליהן ומדברים אליהן בגסות. אני מעריצה כל אחת ואחד מהמורים והמורות שנכנסים מחר לכיתות חמושים ברצון טוב והרבה אמונה. אם אנחנו רוצים שהם יישארו שם, אנחנו צריכים להתחיל את השנה קודם כל, בשינוי היחס לאנשי מערכת החינוך - זה לא עולה כסף, זה לא דורש הרבה, רק הבנה שהילדים שלנו זקוקים להם וכך גם אנחנו. לפעמים מהפכה גדולה מתחילה בחיוך והכרת תודה למורים ולמורות של ילדינו.