מה קרה לחזון 2 המדינות של נתניהו

בתוכנית "אולפן שישי" ששודרה אמש (שישי) סיפרתי את הסיפור הבא: לפני כעשור, בראשית חודש אוגוסט 2015, הייתי בפגישה שגרתית אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו. שוחחנו כרגיל לפי תומנו. אני לפי תומי, הוא אף פעם לא לפי תומו. "יש לי סקופ בשבילך", הוא אמר. "במה מדובר?", שאלתי. "אני שולח את דני דנון לאו"ם", הוא לחש.

דנון, למי שלא זוכר, היה סגן שר הביטחון בעת מבצע "צוק איתן". הוא עשה לממשלה צרות צרורות. הוא טען שנתניהו רופס, מחזק את חמאס, מיישם את מדיניות מרצ. נתניהו פיטר אותו. אחר כך מינה אותו לתפקיד החלול של שר החלל. "מה?", נדהמתי. "אתה שולח אותו לאו"ם עם דעותיו האלה?". נתניהו ענה: "לא, יהיו לו שם דעות אחרות". צחקנו. בעת ההיא עוד היה לו חוש הומור. דוברו היה אז בועז סטמבלר, לימים הוא יתמנה למנהל לשכת הפרסום הממשלתית. הוא דפק בדלת כל כמה דקות, נכנס וסימן לבוס שבחוץ נאספים מוזמנים והתור מתארך. המשכנו בשלנו.

נתניהו שלף מהמגירה נייר, נתן לי אותו ואמר "תקרא". קראתי ולא האמנתי למראה עיניי. הוא חייב את דנון לייצג בנאמנות ובדייקנות את שתי המחויבויות רבות השנים שלו, את שני הדברים החשובים לו ביותר:

1. למנוע מאיראן נשק גרעיני.
2. חזונו לפתרון שתי המדינות, מדינה פלסטינית מפורזת שתכיר במדינה היהודית.

שאלתי אם אני רשאי לקחת את הנייר. "בטח", הוא אמר. "קח אותו". לאחר שסיפרתי את הסיפור בתוכנית, קיבלתי וואטסאפ מדני אחר: דני דיין. הוא כתב לי שכאשר הוא נשלח לשמש קונסול כללי בניו-יורק, נתניהו ביקש להחתים אותו בדיוק על מסמך זהה!

דיין, שהיה בעברו יושב ראש מועצת יש"ע, סירב לחתום. זה היה בחודש מרץ 2016. כשלושה חודשים אחר כך נפתחו החקירות הפליליות - תיקי האלפים. החקירות שמו קץ לחזונו רב השנים ולמחויבותו המוחלטת של נתניהו לפתרון שתי המדינות.

לא רק לחזון הזה, אלא לכל המהלכים הכלכליים, הפנימיים והרפורמות המבניות שאליהם התחייב ובהם נשבע. מרגע זה ואילך הוא יתמקד אך ורק בעצמו, בהישרדותו ובמשפחתו. המדינה יכולה לחכות. המדינה נדחקה למדרון אחורי.

הרבה דם ודמעות נשפכים מאז במשמרת שלו. הסרט הישראלי שלנו היה לסרט אימה. התקווה התחלפה בחלחלה. זה לא הפריע לו להתחכם שוב במיצג השנתי שלו באו"ם. גם בזמן כשכל הקסמים כבר נשחקו, הפעלולים לא עבדו ומרבית הנוכחים באולם הסתלקו.