הסבל בעזה - האם הוא צריך לעניין אותנו?

דימויה של ישראל בעולם נמצא בשפל המדרגה. איך הגענו למצב הזה? אין ספק שחלק מהיחס העוין כלפי ישראל, ובוודאי כשמדובר ביחס כלפי יהודים, נובע מאנטישמיות שמתפרצת בימים אלה ומגיעה לשיאים חדשים. בנוסף, חלק ניכר מאלה שעומדים מאחורי מהלכים ציבוריים, כולל ההפגנות הנרחבות נגד ישראל, הם גורמים בעלי זיקה ערבית או מוסלמית וגורמי שמאל פרוגרסיבי – חלקם ממש תומך בחמאס ובארגוני הטרור, ואחרים מזדהים עם הפלסטינים וסבלם ורואים בישראל את האשמה הבלעדית במצבם.

עם זאת, הסחף הקשה בדעת הקהל נגד ישראל, שמתרחש גם בקרב גורמים שאינם בעלי עוינות בסיסית כלפי המדינה - ואפילו בקרב מי שתמך בה בעבר - נובע בסופו של דבר מאופן התנהלותה של ישראל בעצמה.

למה העולם רואה בישראל הצד הרע? זו לא רק אנטישמיות

זה אינו רק כשל בהסברה, למרות שאין ספק שההסברה הישראלית נכשלה באופן מוחלט. הבעיה הבסיסית היא בכך שממשלת ישראל אימצה מדיניות לפיה אין לה שום אחריות להשלכות המלחמה על האזרחים בעזה - כולל מקרי מוות ופציעה במסגרת אירועי הלחימה וכולל מצוקת רעב ואסון הומניטרי, בהיעדר תשתיות בסיסיות שנהרסו. התזה הישראלית היא שחמאס הוא האשם הבלעדי, שהתחיל את המלחמה ומסרב להיכנע. יתרה מכך, נראה שיש מחשבה לפיה ככל שהסבל שם יתגבר, יגבר הלחץ על חמאס להגיע לעסקה בתנאיה של ישראל.

גישה זו מוטעית בשתי רמות. ראשית, ברמה המשפטית והערכית, עצם העובדה שחמאס שלט ברצועה, ושהוא זה שתקף את ישראל, אינה מסירה את החובות מהצד השני למלחמה – ישראל – מלפעול באופן שמצמצם פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. ככל שמידת השליטה של ישראל בחלקים מהרצועה מתגברת וששלטון חמאס נחלש, היקף החובות של ישראל מתרחב. ובהקשר זה - אם ישראל תכבוש את הרצועה באופן מלא ותמוטט את החמאס, האחריות לספק לאוכלוסייה האזרחית בעזה את כל צרכיה תיפול על ישראל מבחינה משפטית.

שנית, גישה זו מתעלמת לחלוטין מהאופן שבו נתפסת המלחמה מחוץ לישראל ומההשפעה של מראות הסבל הבלתי פוסקים שיוצאים מעזה ומוצגים בעולם כולו (למעט בתקשורת הישראלית, שבוחרת להתמקד רק בזווית הראייה מתוך ישראל). העולם רואה צבא חזק, ובפרט אחרי ההצלחות בזירות האחרות, יורה על אזרחים רעבים שמנסים להשיג מזון. העולם רואה רצועה הרוסה, שרובה המכריע תחת שליטת הצבא הישראלי, שתושביה מתקיימים בקושי רב וחלקם נראים מורעבים וחולים. אכן יש תמונות מפוברקות ותיאורים לא נכונים – אך יש באמת משבר עמוק שאי אפשר להתכחש לו. במקרה של כיבוש מלא של רצועת עזה, מראות ההרס והמצוקה ימשיכו ללוות את ישראל, ותתגבר הדרישה ממנה לשקם את הרצועה ולהחזיר את החיים שם למסלולם.

בנוסף למראות הקשים, העולם שומע את ההצהרות של גורמים שלטוניים ופוליטיים בישראל על כך שצריך להרעיב את האוכלוסייה, למחוק את הרצועה וכן לשכנע את תושביה "להגר מרצון". כלומר – לאותם מראות נלווים מסרים המעידים שהסבל אינו רק תוצאת לוואי בלתי רצויה של המערכה, אלא נגרם באופן מכוון על ידי ממשלת ישראל.

מול האמירות הקשות האלו לא נשמעות כמעט אמירות ברורות נגדיות מפי גורמים רשמיים, על החשיבות של כיבוד כללי המשפט והמוסר ועל מהלכים להקלת הסבל. אפילו גורמי האופוזיציה בישראל שותקים ברובם, בין אם מתוך תמיכה בהתנהלות זאת, ובין אם מתוך חשש להציג עמדה שאינה מדוברת בציבור הישראלי, אשר תגבה מהם מחיר פוליטי.

המדיניות שמשרתת את חמאס

התפיסה של ישראל כמי שפוגעת במכוון בפלסטינים חסרי ישע היא בדיוק מה שחמאס רוצה. בפועל, המדיניות של ישראל משרתת את האינטרסים של חמאס ומחלישה את עצמה במשא ומתן מולו. וכך, מעבר לפלסטינים, את מחיר המדיניות הכושלת, משלמים החטופים ובני משפחותיהם, בכך שהעסקה לשחרורם רק מתרחקת, וכן החיילים הפועלים בשטח, שממשיכים להיפגע במסגרת מערכה שמיועדת בעיקר להפעיל עוד לחץ על חמאס, שהוא בלתי אפקטיבי בגלל הלחץ הבין-לאומי על ישראל.

הכשל במדיניותה של ישראל מתבטא גם בכך שמהלכים להקלת המשבר ההומניטרי כן נעשים לבסוף, אך רק לאחר לחץ בין-לאומי, המגיע לאחרונה אפילו מהנשיא טראמפ וממשלו. כאשר צעדים אלה, שהיו יכולים לשמש ככלי במשא ומתן מול חמאס, או לפחות לסייע בשיקום מסוים של מעמדה הבין-לאומי של ישראל, נעשים מתוך לחץ חיצוני, ישראל אינה מקבלת שום תמורה, ואף להפך - נתפשת כזאת שעושה את המעשה הנכון רק בשל כפייה חיצונית.

• לא ניתן יהיה להסתיר את זה: מחיר השליטה הישראלית ברצועת עזה

כדי שיהיה שינוי אמיתי, הממשלה – הנוכחית, וכן כל ממשלה עתידית – צריכה לשנות את המדיניות ולהתחיל להתייחס לסבל העזתי כבעיה ולא כהזדמנות. נדרש לפעול באופן אקטיבי להקל ולשפר את המצב שם. לשם כך כדאי שהציבור בישראל "יחליף דיסקט". כל עוד כל סיוע הומניטרי נתקל בהתנגדות ציבורית, לפוליטיקאים קשה לעשות את המעשה הנכון. גם לתקשורת הישראלית יש תפקיד - הגיעה העת להראות באופן מקצועי את מה שקורה בעזה. ייתכן שאז חלקים בציבור, בעיקר אלו שמייחסים חשיבות לכיבוד שלטון החוק וערכים דמוקרטיים, יתחילו להבין שאי אפשר להמשיך להתנהל ממקום של פחד ורגשות נקם תוך מחיקת הערכים שעליהם התחנכנו, ערכים שהם גם המשך החיבור שלנו לעולם המערבי.

>>> אל"ם (מיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך היא ראש מחלקת הדין הבין-לאומי בפרקליטות הצבאית לשעבר, כיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב