כן, אבל: התנאים שישראל חייבת להציב לתוכנית טראמפ

ישראל הצליחה להפוך תבוסה משפילה מהשבעה באוקטובר השחור לניצחון ולשינוי המציאות, לפחות "זמנית", באופן שלא חלמנו עליו בחודשים הראשונים של המלחמה. אולם, המשך המלחמה, בדגש על עזה, יצר מציאות בין-לאומית המהווה סיכון עתידי, לפחות בטווח הנראה לעין, גדול יותר מן האיומים הצבאיים.

האוזן הישראלית נוטה לא לשמוע את האמירה הבאה, אך דומה שאנחנו נידרש להמשיך ולהגן על עצם קיומנו באזור המורכב הזה עוד עשרות רבות של שנים. ישנם דברים נסתרים מן העין. והנבואה, כידוע, לשוטים ניתנה. מה יקרה עם חיזבאללה, מה יקרה בסוריה, מה יקרה בירדן ובמצרים? האם איראן תמשיך במשחקיה מול סבא"א והעולם כולו, ותחתור בדרכי מרמה, כפי שעשתה לאורך כל הדרך, בכל זאת להשיג נשק גרעיני? לאן חותר ארדואן? את אלה איש אינו יודע, ולכן עינינו חייבות להיות פקוחות.

במקביל, אנחנו חייבים להגדיר אסטרטגיה רלוונטית, לבנות ולנהל מערכה מול כל אחת מהזירות ומול כולן יחד - מערכה צבאית גלויה וחשאית, משולבת במערכה מדינית, שתכליתה להבטיח ככל הניתן את העתיד הרצוי לנו.

טבח 7 באוקטובר מחק מהתודעה הבין-לאומית את עניין המדינה הפלסטינית, ואילו המלחמה המתמשכת הובילה להישג ההיסטורי הגדול ביותר של חמאס:

1. החזרת הזירה הפלסטינית למרכז התודעה הבין-לאומית.
2. שמונים אחוזים ממדינות העולם, ובהן גם בנות ברית חשובות, תמכו לאחרונה בהקמתה של מדינה פלסטינית.

הנשיא טראמפ עומד לצידה של ישראל באופן מעורר השתאות, אולם גם הוא, כמו ראשי מדינות ערב הסוניות המתונות, היה רוצה לראות את המלחמה בעזה, אשר נמשכת למעלה משנתיים, מסתיימת בטווח הזמן המיידי. ראש הממשלה בנימין נתניהו צפוי היום (שני) להיפגש עם הנשיא ולדון עימו בעיקר בתוכנית 21 הנקודות. איך אמור ראש הממשלה להגיב כאשר ביחס לחלק מהנקודות, האינטרסים שלנו ושל בת בריתנו החשובה ביותר מנוגדים? למשל, הקמת מדינה פלסטינית או, בשלב הראשון, הקפאת פעילות ישראלית משנת מציאות ביהודה ושומרון?

ישראל חייבת לראות את התמונה האזורית והגלובלית ולנהוג לא כצודקת אלא כחכמה. ישראל חייבת לשים בראש סדר העדיפויות שלה את היחסים עם ארצות הברית, לא רק עם הממשל הנוכחי אלא גם עם ממשלים עתידיים וגם עם הציבור האמריקני. זאת המערכה החשובה ביותר של ישראל בזמן הזה ולמען הדורות הבאים. לו ארצות הברית לא הייתה עומדת לצדנו בימים אלה, מצבנו היה גרוע בהרבה מן המצב הבין-לאומי שנקלענו אליו, או ליתר דיוק - שהובלנו אליו.

לכן, על ישראל לומר להצעה האמריקנית: "כן, כן ושוב פעם כן, אבל...".

ביחס למלחמה: ישראל צריכה לומר באופן מפורש שאין לה תביעות טריטוריאליות ברצועת עזה, ושהיא מוכנה לסיום מיידי של המלחמה, בתנאי שכל החטופים מוחזרים באופן מיידי, פירוק חמאס מנשקו ויצירת מנגנון אפקטיבי לפיקוח על הפירוק ועל אי בניית הכוח הצבאי מחדש הם תנאי לשיקום הרצועה.

ביחס למי שינהל את הרצועה, על ישראל להגדיר שני תנאים:

1. להבטיח שחמאס והגא"פ לא יחזרו לשלוט - לא אזרחית ולא צבאית. ישראל לא צריכה להתנגד למעורבות של הרשות הפלסטינית לצד כוח ערבי זמני.
2. שכל שיקום יותנה בפירוק מוחלט של חמאס.

ביחס ליהודה ושומרון: על ישראל לעמוד על העיקרון לפיו לא תתאפשר הקמת מדינה נוספת ממערב לירדן, העומדת בקריטריונים של מדינה כיום. האחריות על הביטחון ממערב לירדן תישאר לעולם בידי ישראל. אולם, אם הפלסטינים יקיימו את כל התנאים של מסמך 21 הנקודות (צריך להבטיח שהוא דומה למסמך 14 הנקודות של הנשיא בוש משנת 2004), תאפשר ישראל הקמת אוטונומיה.

רמת החיכוך בין האוטונומיה לבין ישראל, בדגש על כוחות צבא, תלך ותרד ככל שהפלסטינים ישלטו במצב הביטחוני הפנימי, לא יבנו כוח צבאי מעבר לשיטור ולא יאפשרו כל פעילות טרור משטחי האוטונומיה כלפי ישראל או ישראלים. היות שהרשות הפלסטינית הוכיחה כי אין לה יכולת והיא אינה מסוגלת לסיים את נושא הפליטות, ואינה מסוגלת להפסיק את ההסתה במערכת החינוך, ואינה מסוגלת להשתלט על גורמי הטרור - ממילא לא נגיע לשלב הזה. הלוואי שנתבדה. דפוס הפעילות של המערכת הפלסטינית הוא כזה שהסיכויים לכך שואפים לאפס, ולכן הפעם נכון להגדיר זמן של חמש שנים, שבו הרשות תיבחן במעשים בשטח, תוך הבנה והבהרה שלא תינתן להם הזדמנות נוספת.

לישראל אתגרים מורכבים פנימיים וחיצוניים, לכן בעת הזאת האינטרס הישראלי העליון הוא שהעניין הפלסטיני ירד מסדר היום הבין-לאומי. זאת, באמצעות אמירה ברורה של ראש הממשלה, לא בשם הממשלה אלא בשמו של העם כולו או מרביתו, לומר לנשיא טראמפ ולעולם: כן. כן. כן. ובאותה נשימה, לומר כי ישראל לא תלך בעיניים עצומות ותאפשר הקמת ישות בלב הארץ שתסכן את עצם קיומה - אלא אם כן יתקיימו כל התנאים תוך הקפדה על קוצו של יוד.

>>> אלוף (במיל') יצחק ג'רי גרשון שימש כמפקד פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה, מפקד גזרת יהודה ושומרון בתקופת מבצע "חומת מגן" והאינתיפאדה השנייה. במלחמה, שימש כסגן מפקד פיקוד צפון במילואים במשך 180 ימים ברציפות מאז שבעה באוקטובר