הניצחון עלול לעוור אותנו: ישראל אינה מעצמה אזורית, וזו אזהרה

בעקבות ההצלחות במלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר, במיוחד מול איראן וחיזבאללה, מתגברים הקולות המתארים את השדרוג האסטרטגי של ישראל כמבשרים על עלייתה של ישראל לדרגת מעצמה אזורית. נשמעת גם הטענה היומרנית ש"ישראל שינתה את המזרח התיכון".

דיבורים כאלו מזכירים את האופוריה שלאחר מלחמת 1967, ששילמנו עליה ביוקר ב-1973. הם נובעים משיכרון הכוח וביטחון עצמי מופרז, או מהערכת יתר של תוצאות הביניים של המלחמה, או מאי-הבנה של מצבה האסטרטגי הבסיסי של מדינת ישראל, או עירוב של כמה מהסיבות.

המערכה הצבאית נגד חיזבאללה ונגד איראן הייתה מרשימה ותרמה לכושר ההרתעה של ישראל. ההצלחה המרשימה ביותר הייתה הפגיעה המשמעותית במתקנים העיקריים של מיזם הגרעין של איראן, ובעריפת העילית המדעית בתחום הגרעין. עם זאת, ברור שלמרות החשיבות שבעצירת המרוץ האיראני לפצצה, לא נראה שאיראן ויתרה בינתיים על חלומה הגרעיני. אם המשטר באיראן ישרוד הוא עלול לחדש את מיזם הגרעיני ואף לתקוף שוב את ישראל. לא בטוח שהנסיבות בעתיד תהיינה טובות לתגובה צבאית ישראלית. ייתכן שתעמוד לרשות איראן מערכות הגנה אוויריות מתקדמות יותר והשתתפות ארצות הברית, במיוחד תחת נשיא אחר, אינה מובטחת.

המזרח התיכון לא שינה את פניו באופן מהותי

תוצאת לוואי מבורכת של המלחמה הייתה נפילת משטר אסד, בעל ברית איראני, אשר פתחה את הדרך לחיל האוויר הישראלי לאיראן. ישראל ניצלה את ההזדמנות להרוס חלקים גדולים מצבא סוריה וכבשה שטחים במדינה ליצירת אזור חיץ. לצד זאת, גם טורקיה ניצלה את הריק כדי להמליך את שלוחה בדמשק. מציאות זו יצרה נקודת חיכוך בין טורקיה הגדולה והחזקה לישראל ומבשרת על עליית ציר סוני קיצוני בהשראת האחים המוסלמים, שעוצמתו יונקת מכוחה של טורקיה ומהגיבוי הכספי של קטאר. קטאר, בעלת הרשת אל ג'זירה, היא מעצמת תקשורת שגורמת נזק גדול לישראל. אין לזלזל בהשלכות צמיחת הציר הסוני הקיצוני.

למרבה הצער, סוריה הופכת גם למוקד חיכוך בין וושינגטון וירושלים, אשר אינן רואות עין בעין את עתידה. ארצות הברית, בדומה לטורקיה, מעוניינת להפוך את סוריה למדינה ריכוזית בחסותה, בעוד שישראל, גם בשל המחויבות למיעוטים (בעיקר דרוזים וכורדים), יש חזון אחר.

גם תבוסת חיזבאללה, שהחלישה מאוד את הציר השיעי בהנהגת איראן, אינה מבטיחה שינוי מהותי במדינת לבנון. הנכונות של המערכת הפוליטית בלבנון להיגרר למלחמת אזרחים כדי לפרק את נשקו של חיזבאללה מוטלת בספק. לחציה של ארצות הברית לא בהכרח יצליחו. מאידך, נוכחותה של טורקיה בארץ הארזים, במיוחד בצפונה, עלולה להתרחב.

היכולת הישראלית להנדס את הישויות הפוליטיות מעבר לגבולה הצפוני, סוריה ולבנון, היא מאוד מוגבלת ואל לישראל לשגות באשליות שכוחה הצבאי יכול לשנות את המציאות הפוליטית שם. מדינות אלו תמשכנה להוות אתגר ביטחוני בעתיד הקרוב. המזרח התיכון לא שינה מהותית את פניו. הוא עדיין רווי סכסוכים והשימוש בכוח הוא אחד מכללי המשחק. המזרח התיכון הוא עדיין מקור לקנאות איסלאמית ותפוצה גרעינית.

ארה"ב אינה משענת מובנת מאליה

יתר על כן, המלחמה בעזה עדיין לא הסתיימה וחמאס עדיין שולט בחלקים של הרצועה (אומנם רק בכ-30%). ניהול המלחמה היה ככול הנראה כושל בשל הרתיעה מלכבוש את הרצועה ולסלק את חמאס. התמשכותה של המלחמה וסוגיית החטופים כרסמו במשאבי הלגיטימציה מבית ובזירה הבין-לאומית. השארת החמאס בעיר עזה הוא ניצחון לתנועת ההתנגדות – "המוקאוואמה" - ויחזק את השאיפות לחיסול ישראל. בימים אלו, ישראל נראית עייפה ומהססת להשיג ניצחון על צבא הטרור של חמאס, למרות שבעזה יגובש הרושם הסופי על תוצאות המלחמה. בינתיים, ישראל לא נראית כמעצמה אזורית על שעל פיה יישק דבר.

חבל מאוד שישראלים שוכחים שישראל היא בסופו של דבר מדינה קטנה. זה מאוד ברור כאשר מתייחסים לכוח האדם הדרוש לצה"ל. גם בתחום הכלכלי, ישראל קטנה מדי מלהיות אוטרקית ומספקת את כל צרכיה. לכן, כמדינות קטנות אחרות, היא תלויה בשווקים בין-לאומיים ובמוצרים מיובאים. בעידן הגלובליזציה, שישראל השתלבה בו יפה, השיקולים הפוליטיים פחות חשובים. אך, נראה שיש נסיגה בתהליכי הגלובליזציה.

יתר כל כן, שוק הנשק אינו מתנהג על פי כללי ההיצע והביקוש, אלא קיימים משתנים מתערבים שהם פוליטיים במהותם. לכן, התלות בארצות הברית משמעותית יותר. כאשר כמחצית מהסיעה של המפלגה הדמוקרטית בסנאט מצביע בעד אמברגו נשק על ישראל - יש סיבה לדאגה ולזהירות. לסיוע האמריקני לישראל בתחום המדיני, הביטחוני והכלכלי יש ממד קיומי. מצבה של ישראל בארצות הברית הוא עדיין טוב, אבל מתרחשים שם תהליכים שאינם מבשרים טובות. עבודה קשה דרושה כדי לשמר את התמיכה האמריקנית במדינת ישראל.

כמו כן, יש לזכור שמדינת היהודים הקטנה חיה מוקפת במרחב מוסלמי ענק (כ-1.5 מיליארד). הגוש המוסלמי אינו מאוחד ולא קל לגיסו לפעילות פוליטית וצבאית נגד ישראל, כפי שטורקיה מנסה בימינו. בכול זאת, לאיסלאם יש יחס דו-משמעי כלפי היהודים ומוסלמים רבים חשים עוינות למדינה היהודית. אין להניח שהדעות הקדומות תיעלמנה במהרה.

חוסן לאומי של מעצמה?

המגמה הנוכחית של השתלבות ישראל במרחב המזרח התיכון (הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכמי אברהם, והקשרים עם מדינות מרכז אסיה המוסלמיות) תלויה באינטרסים של המדינות, עוצמתה של ישראל וקרבתה לארצות הברית, מעצמה עולמית. הכיוון של משתנים אלו אינו דטרמיניסטי.

העוצמה שמדינת ישראל מקרינה אינה תלויה רק בכוחה הצבאי והטכנולוגי, אלא גם בחוסנה הלאומי. הפיצול בעם בעת הניסיון לחוקק רפורמה משפטית וההתנהגות של הציבור הישראלי בנושא החטופים משדרים דימוי של חברה מפולגת מאוד ורכרוכית שאינה מסוגלת לעמוד במחיר של מלחמה. האם חברה כזאת תיאות לשלוח את בניה ובנותיה להילחם למטרות פוליטיות מרחיקות מעבר לגבולותיה, כנדרש מ"מעצמה אזורית"?

לישראל הישגים אדירים בהרבה מאוד תחומים ויש להתגאות בהם. עם זאת, היו גם כישלונות צבאיים רועמים. המדיניות הישראלית צריכה לאמץ את האמירה "הצנע לכת" ולא לשחק את תפקיד המעצמה האזורית. לעיתים, אין מנוס מהחלטות שהן בגדר הימור היסטורי, אך אסור לשכוח שהמעלה החשובה ביותר במשחק בין האומות על פי התפיסה הריאליסטית היא הזהירות.

>>> פרופ' אפרים ענבר הוא ראש התוכנית לאסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון במרכז האקדמי שלם וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)