הקנאות שהביאה לחורבן והקנאות שעלולה להביא לחורבן נוסף

תשעה באב הוא יום זיכרון כואב, לא רק לעבר ההיסטורי שלנו אלא גם להווה ולעתיד. אנו מתאבלים על חורבן שני בתי המקדש, אך האבל איננו רק על אבנים שנחרבו; הוא על חברה שהתפוררה מבפנים. בית המקדש השני חרב, כך לימדו אותנו חז”ל, "מפני שנאת חינם" - ביטוי שמסכם במילים ספורות מציאות של פילוג, שיסוי וקנאות שכרסמו ביסודות האומה.

היסטוריון החורבן, יוסף בן מתתיהו, מתאר בספרו "מלחמת היהודים" חברה שסועה לשבטים ופלגים. הקנאים, קבוצה אידיאולוגית לוחמנית, לא בחלו באמצעים כדי לכפות את דרכם. הם לא היססו לרצוח מתונים מבני עמם, לשרוף מחסני מזון כדי לכפות על ירושלים להילחם ברומאים עד הסוף המר, ולשלוט בעיר באמצעות טרור פנימי. “שלטו בעיר לא מתוך אהבת עם אלא מתוך שנאת כל מי שחושב אחרת”, כתב יוסף, והוסיף כי התנהגותם הפכה את החברה היהודית לטרף קל בידי אויב חיצוני.

ונשוב ונספר כמו בכל תשעה באב את הגמרא במסכת גיטין (נה:–נו.), מספרת את סיפור קמצא ובר-קמצא, משל על חברה שסועה שבה קנאות אישית וגאווה מנצחות את השכל הישר. בר-קמצא, שהושפל בסעודה ולא נמצא מי שיעמוד לצדו, החליט לנקום בכל העם היהודי. חכמי הדור שותקים, המנהיגים נכנעים ללחצי הקנאים, וכך נוצרת שרשרת אירועים שמביאה לחורבן. הסיפור הזה, שנלמד בבתי הספר במשך דורות, נועד להזכיר לנו כי חברה שנטרפת על ידי שנאה פנימית, שאינה יודעת להכיל מחלוקות או להקשיב לקול המתון, פוגעת בעצמה יותר מכל אויב מבחוץ.

2,000 שנה חלפו מאז החורבן, אך האם אנו שונים מאותם ימים? קשה לומר זאת בלב שלם. קו ישר עובר בין ימי החורבן ועד לימינו אנו - אז הקנאים החריבו את הבית וגם כיום הקנאים עלולים להחריב את הבית. החברה הישראלית של ימינו חווה קיטוב הולך ומעמיק. השיח הציבורי מלא בשפה של השפלה, ביזוי והדרה וקבוצות פוליטיות ודתיות שונות רואות זו בזו אויבות ולא אחים לדרך. הרשתות החברתיות הפכו למכונות שיסוי שמקצינות כל מחלוקת.

אולם, הקנאות של היום כבר איננה רעש ברקע. היא הפכה לגורם מרכזי בקבלת ההחלטות הלאומיות. המחנה הימני-המשיחי, המונע על ידי תפיסת “אתחלתא דגאולה”, מכתיב יותר ויותר את סדר היום של ישראל ומחולל נזקים עצומים לחברה ולמעמדנו בעולם.

חיזבאללה, איראן, חמאס ושונאינו האחרים (ולא חסרים שונאים), מבינים שישראל של היום, שבה הקנאים שולטים באג'נדה, הולכת ומאבדת את הלגיטימציה שלה בעולם. ככל שאנו מבודדים יותר כך הם עלולים לשוב ולהתחזק אף יותר. בדיוק כפי שהקנאים בירושלים החלישו את ההגנה על העיר, כך גם היום הלאומנות המשיחית מחלישה את ההגנה על מדינת ישראל ומרחיקה מאיתנו את בני הברית שהיינו זקוקים להם יותר מכול.

תשעה באב איננו רק יום זיכרון היסטורי; הוא תמרור אזהרה, שאם לא נבלום את הקנאות הזו נגיע שוב לנקודת אל-חזור. יחד עם זאת, נראה שאין למנהיגות לא רק את הכוח לקום ולומר די, אלא במקרה של ראש הממשלה נתניהו הוא מעורב בליבוי הפילוג והשיסוע. בדיוק כפי שחכמי הדור בסיפור קמצא ובר-קמצא שילמו מחיר על שתיקתם, גם היום המנהיגות שאינה מגנה את הקנאות מסכנת את כולנו. המסר של תשעה באב הוא חד, החורבן לא נגזר מלמעלה, אלא נגרם על ידי מעשי בני אדם ולכן גם התיקון נמצא בידינו. אם נדע להוקיע את הלאומנות המשיחית שמפרקת אותנו מבפנים ומבודדת אותנו בעולם, אם נשיב את הערבות ההדדית ונבלום את ההקצנה נוכל להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כחברה יהודית-דמוקרטית חזקה ומכובדת בזירה הבין-לאומית.

תשעה באב מזכיר לנו שהחברה היהודית כבר חוותה פעם חורבן שנבע מקנאות פנימית, והיום אנו מתקרבים שוב לאותה תהום לא בגלל אויבים מבחוץ, אלא בגלל אלו שמובילים אותנו בשם חזון משיחי אל קיצוניות שמחריבה את ישראל מבפנים ומבודדת אותה מבחוץ. אם נבין את זה ונפעל כעת, נוכל לעצור את הסחף ואם נמשיך לשתוק נעמוד מול חורבן נוסף, הפעם לא נוכל לומר שלא ראינו אותו מגיע.