"ביבי המלך" חזר - פלאפל, ניר עוז, והקאמבק שלא היה

בישראל של אחרי 7 באוקטובר, יש מקומות שלא שייכים עוד רק למפה, כמו ניר עוז, עלומים, כפר עזה ושדרות. אלה אינם רק יישובים - הם שמות קוד לזיכרון לאומי, סימני כאב, עדות לאובדן התמימות, לנפילת חומת הביטחון. עבור בנימין נתניהו, הם גם מקומות שיש להימנע מהם ולא בגלל בעיה ביטחונית, אלא בגלל הסכנה התדמיתית. אלה המקומות שהזכירו לו ולנו, את מחדל חייו, את היום שבו המדינה קרסה תחת הנהגתו. ופתאום הוא שם - מגיע לניר עוז, מגיע לראשון לציון לאכול פלאפל כך פתאום, מחייך, מתחבק, מדבר עם העוברים והשבים, מצטלם והרשת גועשת: הביבי חזר. יש מי שסבורים שהנה, כמו החצב והנחליאלי שמבשרים את בוא הסתיו, הפלאפל וניר עוז הם רק הסנונית הראשונה בקמפיין הבחירות החדש.

אבל הם טועים. ניר עוז והפלאפל אינם מבשרים את בוא הבחירות, אלא את חזרתו של נתניהו אל עצמו. הם לא הסימנים של עונת בחירות, אלא של עונת שכחה וזו לא פריחה דמוקרטית זו הסחת דעת מחושבת. אחרי התקיפה באיראן נתניהו חש מחוסן מאחריות, מהתנצלות ומהסבר. עכשיו הוא שוב “ביבי המלך” והוא מרשה לעצמו להגיע לכל מקום, גם למקומות שביקש לשכוח.

אחרי היעדרות בולטת מעוטף עזה, ראש ממשלה שהתחמק מניר עוז כמו מאש יוצא ממחבואו ופתאום יש פלאפל, יש סלפי ויש מגע עם “העם”. יש מי שרואים בכך אות לחזרתו של נתניהו לגדולתו הפוליטית, קאמבק. הם קוראים לזה חזרה לחיים. אבל האמת הפשוטה היא שלא מדובר בחזרה, אלא בבריחה קדימה. זה לא ביבי שחזר, אלא ביבי שמנסה להיעלם דרך הדימוי החדש שיצר לעצמו. במקום להישיר מבט לכישלון, הוא עוטף את עצמו במעטפת של הצלחה צבאית; במקום לתת דין וחשבון הוא מניע קמפיין; ובמקום לחשוב על העם הוא שוב חושב רק על עצמו.

וכעת, כמו חלק בלתי נפרד מאותו קמפיין, הוא טס לפגישה עם דונלד טראמפ בשלב זה ללא מסר מדיני ברור, אלא רק עוד רגע מתוקשר של תדמית מחויכת. גם כאן, ייתכן שלא תצא שום הכרזה (והלוואי שאתבדה) וגם כאן נכון לרגע זה נראה שהמטרה אינה תוכן אלא זמן. זמן נטול איומים פוליטיים, נטול עדים בבית המשפט, זמן להרוויח עוד שבוע עד ליציאת הכנסת לפגרה. כמו בטבלת ייאוש, הוא שורף ימים, לא כדי להוביל אלא כדי לשרוד.

ההתקפה באיראן הייתה מהלך צבאי מורכב, מדויק, מרשים ויש שיאמרו הירואי, אבל היא הפכה בעבור נתניהו לא רק למבצע צבאי, אלא למבצע אישי למען חזרתו ותיקון תדמיתו כ"ביבי הישן”. "מר ביטחון" הלוחם בגרעין והאיש שמדבר עם כל העולם. אבל זו אשליה מסוכנת כי התקיפה באיראן, מוצדקת ככל שתהיה מבחינה ביטחונית, לא מכפרת על הפקרת הדרום והיא לא משחררת את החטופים; היא לא מוחקת את ההזנחה, את הקריסה המודיעינית, את פירוק הקבינט, את ההפקרה, את ההנהגה המנותקת ובעיקר היא לא הופכת את נתניהו של אחרי איראן לאדם חדש - היא רק מאפשרת לו לברוח מהאמת.

יש משהו צורם, כמעט מקומם, בתמונה של נתניהו לועס פלאפל בפומבי בעוד משפחות שלמות ממתינות ליקיריהן מהשבי, וחיילים מסכנים חייהם בגזרות הלחימה. יש משהו לא מוסרי בלהפוך את ניר עוז, סמל הטבח, לתחנה בקמפיין השיקום העצמי - אבל זו בדיוק השיטה. הפלאפל, החיוך, היד על הכתף של עוד עובר אורח - כולם כלים בתזמורת של התדמית. הם אמורים לשדר מסר פשוט - אני כאן ואני רגוע – אתם, העם, יכולים שוב לאהוב אותי. אלא שכדורי פלאפל לא ישיבו את האמון, חיוכים לא ישטפו את הדם וניר עוז הוא לא תפאורה הוא פצע פתוח.

מי שמאמין שמה שנתניהו צריך זה עוד קצת מגע עם הציבור, טועה. הבעיה איננה מיתוגית והבעיה איננה שנתניהו נפגע תדמיתית, אלא הבעיה היא שנתניהו כשל מהותית ובשעה שכל מנהיג אחראי היה בוחן, מפיק לקחים ולוקח אחריות הוא פשוט נעלם. וכעת, כשהוא כביכול חוזר, הוא חוזר כאילו כלום לא קרה, כאילו 7 באוקטובר הוא פרק שולי בביוגרפיה ולא רעידת אדמה לאומית. במקום חמלה יש קמפיין, במקום חרטה יש התקפה באיראן ובמקום הנהגה מאחדת יש מופע יחיד. אבל העם הישראלי לא שוכח. הוא יכול להבין, הוא יכול לחמול, אבל הוא לא קונה עוד הצגה של תרגילים תקשורתיים - לא סלפי מתוזמן ולא קמפיין מבושל היטב על גחלי הכאב של הציבור.