הדרך למדינה פלסטינית לא עוברת באירופה

זה מאתגר להיות ערבי במדינת ישראל. אתה מוסלמי, עם דת שונה; שפת האם שלך היא ערבית; ובנוסף להכול - הגורמים שמתנגדים למדינה היהודית חולקים איתך את אותם המקורות. אותם גורמים, בהובלת הפלסטינים, הם הקרובים הרחוקים שלי. אלה שבחרו להיאבק למען הקמת מדינת לאום פלסטינית, ולא להשתלב במדינת ישראל, לצד היהודים. גם אם אני לא מסכים עם הדרך בה בחרו, אני מייחל לעתיד טוב יותר עבורם.

• לא רק מילים: מאחורי ההכרה המתרחבת במדינה פלסטינית

בתור ערבי שחי במזרח התיכון, אני שמח לראות שהעולם מתעניין באזור ורוצה לראות אותו משגשג, יציב ובמצב של שלום. ללא התמיכה הבין-לאומית, ספק אם היינו מצליחים להגיע למקום שבו אנחנו נמצאים כיום. נכון, חלק מהאתגרים המדינתיים איתם אנחנו מתמודדים היום הם תוצאה של המעורבות הבין-לאומית – בראשה הסכמי סייקס-פיקו שנחתמו לפני מעל למאה שנים ומשפיעים עלינו עד היום. אבל אותה המעורבות שהכניסה אותנו למצב הזה, היא זו שיכולה לסייע לנו לצאת ממנו.

שמעתי את ההצהרה של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, על הכוונה שלו להצהיר באופן חד-צדדי על הכרה במדינה פלסטינית, במהלך כינוס שיתקיים השבוע. אני חייב להודות שהופתעתי: צרפת הייתה אחד הגורמים שהיו מעורבים בדינמיקה המזרח-תיכונית במשך שנים, ומכירה את המורכבויות. האמנתי שההנהגה הצרפתית יודעת שגורלם של צעדים חד-צדדיים במזרח התיכון להיכשל, כי הם לא בונים אמון, אלא להפך. התאכזבתי.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שסכסוכים יכולים להסתיים בשתי דרכים: האחת, בניצחון – או הפסד – צבאי. אחד הצדדים נכנע, ובדרך כלל משלם מחיר כבד. השנייה, במשא ומתן. הצדדים נפגשים, מדברים, מתגמשים ומגיעים לפתרון מוסכם. שניהם משלמים מחיר. המשא ומתן יכול להתקיים רק אם הצדדים מדברים אחד עם השני באופן ישיר. כפייה של צד אחד על השני לא תביא להסכמה ולפתרון אמיתי של הסכסוך, אלא רק תייצר אנטגוניזם ומתיחות שסופה להתפוצץ.

צרפת עלולה לקבור את הסיכויים לשלום במזרח התיכון

בתור ערבי-ישראלי שגאה בזהות שלו, אני מודאג. אני מודאג עד מאוד שאחיי הערבים, שמזדהים כפלסטינים, לא יצליחו להשיג כלום במהלך הזה. אני מודאג מכך שהמנהיגים שלהם גוררים את העולם – ובראשו צרפת ומדינות אירופיות אחרות, להחלטות שיובילו לתוצאה ההפוכה מזו שהם רוצים. אני מודאג מכך שההנהגה הפלסטינית הנוכחית לא זוכה לאמון הרחוב הפלסטיני (לפי סקרים שעורך פרופ' חליל שקאקי הפלסטיני בחודש מאי 2025, רק 7% מהפלסטינים בעזה ובגדה המערבית היו מצביעים למחמוד עבאס בבחירות), והאלטרנטיבות שניצבות מהצד השני הן של ארגוני טרור כמו חמאס או אחרים (באותו הסקר, 32% מהנשאלים אמרו שהיו מצביעים למרוואן ברגותי של הפת"ח, שמעורב בפיגועים אכזריים ורצחניים, ו-22% ציינו את הנהגת החמאס כבחירתם – ארגון טרור לפי האיחוד האירופי וארצות הברית).

בתור איש חינוך, אני מודאג לעתיד הילדים – שלי, של הישראלים ושל הפלסטינים. לכולם מגיע עתיד בטוח, של שלום, של שגשוג ושל הגשמה עצמית. בשביל שהילדים הפלסטינים יוכלו לחיות במציאות שתאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם, והילדים הישראלייםיוכלו לחיות בשלום ולהמשיך להיות גורם מוביל במזרח התיכון, הדיאלוג הישיר בין הישראלים לפלסטינים הוא קריטי. רק באמצעות שיח ישיר ניתן לקיים משא ומתן אמיתי ומשמעותי; הוא יהיה כואב וידרוש ויתורים, אבל הוא, ורק הוא – יכול להוביל לסיום ולהקמת יישות פלסטינית.

הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית על ידי גורמים שאינם נמצאים באזור לא תורמת לתהליך, וגם לא יכולה להשפיע על המציאות בשטח. הרי בסופו של יום, המדינה הפלסטינית, אם תקום, תהיה במזרח התיכון - שכנה של ישראל, מצרים וירדן. אירופה רחוקה אלפי קילומטרים ממנה. המדינה הפלסטינית תצטרך להתקיים לצדן של מדינות שצריכות להסכים לקיומה ויבטיחו את יציבותה לטווח הארוך. צרפת אינה בין המדינות הסובבות את המדינה הפלסטינית, כך שההצהרה הצרפתית אינה תורמת לקידום השלום או היציבות האזורית.

כך ההכרה במדינה פלסטינית תוביל לאלימות ולא לשלום

מה כן גורמת הכרה חד-צדדית? היא מחזקת את חמאס – ארגון טרור שנתמך על ידי איראן; היא מחזקת את איראן, שמנהיגיה אומרים בצורה פומבית שמטרתם להשמיד את ישראל ואת המערב, וכרתו ברית עם רוסיה, שמנסה להשפיע על אירופה כולה; היא מחלישה את המחנה הפרגמטי, הרוב הפלסטיני והערבי השקט, שרוצה לחיות בשלום ולפתור את הסכסוך. ההכרה הזו תצית מהומות במקום לפתור בעיות.

צרפת היא מדינה שחרתה על דגלה את החירות, השוויון והאחווה. ההנהגה הפלסטינית כיום, מכל צדי המפה, מייצגת את ההפך מכך. שלטון חמאס בעזה והפערים בין מנהיגות חמאס לבין האוכלוסייה המקומית מעיד על כך יותר מכל. הפאר והיוקרה של החיים שלהם לפני 7 באוקטובר, והעובדה שהם נהנו ממזון לכל אורך המלחמה, לעומת רוב הציבור העזתי, שאינו חלק למלחמה – מראים את ההפך מהשוויון ומהאחווה. חירות גם היא לא חלק מכך, ולראייה ההוצאות להורג של אזרחים עזתים על ידי חמאס. בגדה המערבית, המצב לא שונה בהרבה, תחת הובלת הרשות הפלסטינית והפת"ח. האם זה העתיד לו מייחלת צרפת למדינה הפלסטינית?

נשיא צרפת, עמנואל מקרון, מדבר על הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. לכאורה – צעד אמיץ. בפועל – תרגיל פוליטי שאין מאחוריו לא שותפות, לא אמת ולא תוצאה. מדינה לא מוקמת בהצהרות. שלום לא נכפה בנאומים. המזרח התיכון – הוא לא זירת תיאטרון, אלא מציאות שבה כל מילה שווה וחשובה.

אני מאמין בכוונות הטובות של ההנהגה הצרפתית. בתור אחת ממנהיגות העולם החופשי, צרפת צריכה לבחור בדרך הנכונה שתקדם את העולם כולו. אני קורא לצרפת לעודד את המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים, ולא לנקוט בצעדים חד-צדדיים שרק מייצרים אנטגוניזם, ומרחיקים את פתרון הסכסוך ואת שני הצדדים אחד מהשני.

>>> נאיל זועבי הוא איש חינוך ערבי-מוסלמי-ישראלי, פעיל הסברה בשפה הערבית