לרמטכ"ל אין זכות לשלוח את חייליו לקרב חסר תוחלת

הרמטכ"ל, רב אלוף אייל זמיר, הוא מפקדם של כל חיילי צה"ל. ככזה, יש לו חובות – משפטיות ומוסריות – כלפיהם. יש לו גם חובות אחרות: לממשלה שלה הוא כפוף, ולאזרחי האויב שהוא מחויב שלא לפגוע בהם במתכוון או מעבר לנדרש. אבל – כפי שאני בטוח שהרמטכ"ל יסכים – הוא בראש ובראשונה מפקדם של פקודיו, ויש לו חובות עליונות כלפיהם. הוא חייב לשמור על שלומם, ולא לסכן את חייהם אלא כשהדבר נחוץ לשם ביצוע משימות הכרחיות (הוא גם חייב שלא להעמיד אותם בסיטואציות בלתי אפשריות מבחינה מוסרית, ולא להופכם לפושעי מלחמה. אבל את החובות האלה נותיר למאמר אחר.).

כעת נראה שהדרג המדיני יורה לרמטכ"ל להמשיך בלחימה בעזה באופנים שדעתו של הרמטכ"ל עצמו אינה נוחה מהם. על פי הדיווחים מישיבות הקבינט ומפורומים אחרים, הרמטכ"ל סבור שלחימה נוספת מהסוג שמדובר בו כעת – השתלטות על העיר עזה, למשל – אין בה תוחלת, לא לעניין שחרור חטופים ולא לעניין "הניצחון המוחלט", יהא אשר יהא התוכן שמבקשים ליצוק בביטוי אומלל זה. על פי אותם דיווחים, נראה שהרמטכ"ל – ועימו שאר ראשי מערכת הביטחון – אף מבצעים את חובתם להתנגד לתוכניות אלה בפורומים רבים, ולהסביר את התנגדותם. אבל נראה שהדרג המדיני אינו מקשיב.

כיצד ראוי שינהג הרמטכ"ל אם לא יצליח לשכנע את הדרג המדיני באיוולת שבתוכניות ההשתלטות על העיר עזה?

במקרה כזה, יקבל הרמטכ"ל פקודות שמשמעותן לשלוח את פקודיו למשימות מסוכנות – מתוך ודאות שחלקם לא ישוב מהן, וחלקם ישובו פצועים בגופם ובנפשם – אף שאין למשימות אלה כל הצדקה או תוחלת, לדעתו. ציות של הרמטכ"ל – כפיפת ראש לדרג המדיני – משמעה שליחה של חייליו לסכנה ללא כל הצדקה, כפי שהוא עצמו מבין. אין פעולה של מפקד שמהווה פגיעה חמורה יותר בפקודיו ובחובותיו כלפיהם.

בדרך כלל, חייב קצין לציית לדרגים שמעליו גם משום פערי הידע בינו לבינם – ייתכן שמפקד הפלוגה אינו יודע להעריך את החשיבות האסטרטגית של המשימה שהוטלה על פלוגתו, ויש חשיבות מבצעית לכך שיציית לפקודותיו של מפקד הגדוד או הדרגים שמעליו. אבל במקרה של הרמטכ"ל והנסיבות הנוכחיות, אין שום פערי ידע. הרמטכ"ל יודע את כל מה שהממשלה יודעת (וללא ספק מיטיב לנתח את הדברים מרוב חברי הממשלה וחברותיה). בנסיבות כאלה, חובת הציות הכללית נסוגה מפני חובתו של המפקד לפקודיו. לרמטכ"ל אסור לשלוח את חייליו לקרב על מזבח משימה שהיא (במקרה הטוב ביותר) מיותרת.

דברים אלה נכונים גם למפקד פיקוד הדרום, למפקדי האוגדות והחטיבות, לכל מי שיש לו פקודים, כאלו שתלויים בו כדי שיגן עליהם מפני סיכונים מיותרים. האלופים ותתי האלופים, ביודעם על עמדת הרמטכ"ל, יודעים גם שאם בכל זאת ישלחו את חייליהם למשימות אלה, הם שולחים אותם לקרב ללא משימה שיכולה להצדיק מחיר נוראי שעלול להיגרם. הדברים הללו מחלחלים – ממש כמו החובה הקדושה של מפקד אל פקודיו – כל הדרך עד לזוטרים שבמפקדים.

האם משמעות הדברים היא שעל הרמטכ"ל – ועל מפקדים אחרים – להתפטר? בהחלט לא. המשמעות היא, ראשית, שאסור להם לבגוד בפקודיהם ולשלוח אותם לקרב ללא משימה מוצדקת דיו. אבל, בנסיבות מסוימות, גם להתפטר יהיה סוג של בגידה בפקודיהם – למשל, בנסיבות שבהן יודע המפקד שאם יתפטר יופקרו חייליו לפיקודם של מפקדים שלא יגנו עליהם. במקרה כזה, אסור למפקד להתפטר. במקרים כאלה, יעמוד המפקד המצפוני – מרמת המ"כ ועד רמת הרמטכ"ל – על עומדו, ויפעל באופן היעיל ביותר כדי להגן על פקודיו מפני משימות מסוכנות חסרות שחר. הדרך הטובה ביותר לעשות כן – הדרך הנכונה לשבש פקודות בעייתיות כאלה – תהיה תלויה בנסיבות של המפקד הספציפי.

מה שלא יהיה תלוי בנסיבות אלה הוא החובה המוחלטת של כל מפקד שלא לסכן את חיי חייליו על מזבח משימה שהיא – כפי שהוא יודע היטב – חסרת כל הצדקה.

>>> פרופ' דוד אנוך הוא פרופסור לפילוסופיה ולמשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת אוקספורד