אל תהלכו עלינו אימים כדי להצדיק את המשך המלחמה בעזה

ישראל נמצאת שוב בצומת הבחירה בין שתי מטרות המלחמה בעזה. נתניהו וממשלתו מתעדפים את המשך המלחמה עד ל"ניצחון המוחלט", שלאחרונה הוחלף ב"הכרעת חמאס", על פני עצירתה ושחרור החטופים. מדיניותם זו, מבוססת על שורת הערכות נחרצות ואזהרות חריפות, בדבר המשמעויות האסטרטגיות האסוניות הגלומות בסיום המלחמה. בפועל, מדובר בשורת קביעות מופרכות ודמגוגיות, המטעות את הציבור משיקולים פוליטיים, מנצלות את הטראומה של 7 באוקטובר כדי להלך עליו אימים, וכושלות, פעם אחר פעם, במבחן ההיגיון והמציאות. זו מוכיחה כבר שנתיים כי אין בנמצא מהלך צבאי, שיביא הן למיטוט חמאס והן להשבת כל החטופים במקביל.

להלן טיעוני מתנגדי עצירת המלחמה והלוגיקה שמנחה אותם, לצד הסבר מדוע כל אחד ואחד מטיעוניהם חלש ומנותק מהמציאות.

הרתעה

הטיעון: הסכם ללא כניעה מוחלטת של חמאס והישארותו בעזה, ירסקו את ההרתעה של ישראל באזור לדורות, ויתמרצו את כל אויבנו לחטוף ישראלים, כדי לחלץ מישראל מחירי עתק.

המציאות: ההרתעה הישראלית חזקה היום כפי שלא הייתה כבר שנים, ובהחלט מאפשרת לישראל לעצור את המלחמה. הניצחון המוחץ מול חיזבאללה, המכה העוצמתית שספגה איראן במלחמת 12 הימים, עריפת צמרת החמאס בעזה ומחוצה לה, והמחיר חסר התקדים בהרס רובה של הרצועה - כל אלה משדרים עוצמה כלפי כל אויבינו. כל מי שתכנן לאתגר את ישראל, במיוחד באמצעות חטיפת ישראלים, יהסס מעתה, לאחר שחזה במחיר הנורא ששילמו הפלסטינים בעזה על טבח 7 באוקטובר. את ההיפוך בעוצמת ההרתעה של ישראל משקפת אולי יותר מכל המציאות בלבנון, כאשר לפני המלחמה ממשלת ישראל חששה להסיר אוהל של חיזבאללה שהוקם בתוך שטחנו, וכיום תוקפת בכל רחבי לבנון, כולל בביירות, ללא תגובה מצד חיזבאללה. יתרה מכך, רבים מבני השיח באזור עמם אנו נפגשים, מביעים חשש מ"עוצמת היתר" הצבאית של ישראל וממה שהם מכנים "הגמוניה ישראלית" במזרח התיכון.

שבעה באוקטובר נוסף

הטיעון: אם לא נכריע לחלוטין את חמאס ונותיר אותו בעזה על יכולותיו הצבאיות השיוריות, פשיטות לשטחנו, בדומה ל-7 באוקטובר, יתרחשו שוב ושוב, או כדברי ראש הממשלה נתניהו: "אתם רוצים עסקת שחרור חטופים שמשאירה את החמאס במקום, שיוכל לחזור על מעשי האונס, על מעשי הרצח על החטיפות, על הפלישות?"

המציאות: ההפחדות האלו מתעלמות מכך שגם 7 באוקטובר 2023 כנראה לא היה מתרחש, אם לא היה מחדל מודיעיני, צבאי-הגנתי ומדיני חמור ביותר. יתרה מכך, ההפחדות בעצם מניחות כי שנתיים של לחימה עצימה ביותר בעזה לא השפיעו על יכולות חמאס, למרות שלפי כל סטנדרט צבאי, צה"ל הכריע את חמאס כמסגרת צבאית מאורגנת, והותיר אותו עם יכולות גרילה בלבד. מצד שני, למרות שהממשלה מסכלת ועדת חקירה ממלכתית, יש להניח שלמדנו את הלקחים: צה"ל יהיה פרוס בכוחות מספיקים על הפרימטר, שיהפוך ל"שטח הריגה" עבור כל מי שיתקרב לגדר, ויוכל לספק הגנה מיטבית ליישובי העוטף מול אויב חלש בסדרי גודל ממה שהיה ב-7 באוקטובר. הדרג המדיני, מצדו, לא יחלק כספים לחמאס, לא יראה בו נכס ולא יחזק אותו. אגב, לחיזבאללה נותרו יכולות פי כמה וכמה מאיימות משל חמאס, ועזה הוכתה פי כמה וכמה מלבנון. ועדיין, הדמגוגיה של נתניהו מסבירה לנו כי דווקא מול חיזבאללה אנחנו יכולים להגן על עצמנו, בעוד שבעזה אנחנו, לכאורה, "חסרי אונים".

ובסוגיית מיטוט שלטון חמאס והכרעתו - ארגוני טרור לא ניתן להשמיד, אלא באמצעות החלפת המסגרת האזרחית שלטונית בתוכה הם פועלים. באיו"ש, ישראל לא מיגרה את חמאס גם אחרי שני עשורים של שליטה מלאה בשטח, וגם בעזה זה לא יקרה אם לא נקים מסגרת שלטונית חלופית - נושא שממשלת נתניהו מסרבת בתוקף לעסוק בו כבר שנתיים.

לא נוכל לחזור ולהילחם

הטיעון: אם נעצור את המלחמה, לא נוכל לחזור אליה. ארצות הברית והעולם לא יאפשרו לנו.

המציאות: אחרי 7 באוקטובר אין כוח בעולם שיכול למנוע מישראל לפעול נגד איום מתהווה מצד ארגון טרור שקורא להשמדתה. נהפוך הוא, העולם מבין כי ישראל לא תוכל לקחת סיכונים על ביטחונה וביטחון תושביה סביב רצועת עזה, ולא מצפה ממנה לשבת בחיבוק ידיים מול איומי טרור והתעצמות של חמאס, גם אחרי המלחמה. מהסיבה הזאת, ישראל קיבלה ערבויות אמריקניות  מממשל ביידן ("מכתב צד") כי תוכל להמשיך לסכל איומים בלבנון גם אחרי הפסקת האש עם חיזבאללה, וקל וחומר שתוכל לקבל מכתב צד התומך בזכותה להגנה עצמית מול חמאס, מממשל טראמפ האוהד, במקרה של עזה.

שחרור כל החטופים

הטיעון: חמאס ישמור בידיו חטופים כביטוח לשרידותו, ולא יחזיר את כולם אף פעם.

המציאות: גם אם חמאס לא יחזיר את כולם בבת אחת, כל חטוף ששב - הוא חיים שניצלו, עולם ומלואו. יתרה מכך, לא ברור איזו תעודת ביטוח חמאס יקנה לעצמו באמצעות החזקת חטופים, שכן ברור כי כל עוד ישנם חטופים בעזה לישראל תהיה לגיטימציה לחזור למלחמה. חשוב לזכור, חמאס הציע את החזרת כל החטופים על בסיס אינטרס עליון שלו לסיים את המלחמה.

המחירים יהיו לשווא

הטיעון: אם חמאס יישאר בעזה דם החיילים שנפלו נשפך לשווא.

המציאות: חיילנו נלחמו ונפלו למען שתי מטרות: פירוק יכולות חמאס והשבת החטופים. את הפירוק הצבאי ביצענו במידה רבה: ההנהגה הצבאית חוסלה, תשתיות הטרור העיקריות הושמדו, ומה שנותר הוא לממש את המשימה העליונה השנייה - השבת החטופים. יתרה מכך, דווקא השבת החטופים היא שתעניק משמעות אמיתית לגבורת הנופלים ותוכיח שוב את הסולידריות בחברה הישראלית ואת המחויבות העליונה של המדינה וצה"ל לגורלם ולביטחונם של כל אזרחי ישראל. 

חזרת תושבי העוטף

הטיעון: אם חמאס לא יוכרע ועזה לא תפורז לגמרי, תושבי העוטף לא יסכימו לחזור לבתיהם, והנגב המערבי לא ישתקם.

המציאות: למעט ארבעת יישובי האסון: נחל עוז, ניר עוז, כפר עזה ובארי – רוב תושבי העוטף חזרו לבתיהם, ורבים מאילו שעדיין לא, ממתינים דווקא לסיום המלחמה כדי לחזור. אם שואלים את תושבי העוטף, רוב מוחלט שלהם מעדיף את השבת החטופים על פני המשך מלחמה אין-סופית. תושבי הנגב סומכים על ההגנה שצה"ל יספק להם על בסיס לקחי 7 באוקטובר, ומבינים שהמשך הלחימה, אם יידרש, נכון וראוי יהיה לעשותו אחרי שהחטופים כולם שבו הביתה.

לסיכום, עם ישראל צריך להבין כי עלויות המשך המלחמה, כיבוש עזה וממשל צבאי, אליהם דוחף הדרג המדיני, בניגוד לרוב ברור בעם ולעמדת הדרגים המקצועיים בצה"ל ובשב"כ, יהיו גבוהות בדם, בדמים ובדימום במעמדה של ישראל בעולם. זאת, בזמן שההישגים, לעומת המציאות הנוכחית, מוטלים בספק רב. לכן הם אינם מצדיקים חיי חיילים נוספים, הפקרה של החטופים, עשרות מיליארדים מכספי משלמי המיסים (שהם גם אלה ששולחים את ילדיהם לצבא), ומפולת מדינית חסרת תקדים, שכבר החלה, ותרסק את מעמדה של ישראל בעולם.

"הכרעה" תחזיר את החטופים? איך בדיוק?

הממשלה מעדיפה שלא נזכור כי כבר בסוף שנת 2023 צה"ל היה בעזה, בעיקר ב"עזה עילית". צה"ל לא תמרן ברחבי "עזה תחתית" - מאות ק"מ של מנהרות ופירים בתת קרקע – ולא טיהר אותה. זאת, משתי סיבות: החטופים, והיעדר אמל"ח ותורת לחימה לטיהור המנהרות. אחרי כמעט שנתיים של לחימה, לא ברור איך צה"ל, לאחר שיכבוש את עזה-עילית, יוכל לטהר את עזה תחתית ובו-זמנית לשחרר את החטופים. לכך נדרשת גם, ואולי בעיקר, מדינאות. לפיכך, הלוליינות המילולית של נתניהו לפיה ההכרעה תחזיר את החטופים, אינה מחזיקה מים, מנוגדת לקביעתו המקצועית של הרמטכ"ל ולא מתבססת על שום טיעון לוגי.

בנסיבות הנוכחיות, בצל המבוי הסתום אליו קלעה אותנו הממשלה בעזה, תמיכה בהמשך המלחמה ברצועה היא למעשה תמיכה בכיבושה ללא חלופה לחמאס זולת צה"ל, הקמת ממשל צבאי, סיפוח, התיישבות יהודית וטרנספר.

תפיסת הביטחון של ישראל דוגלת במלחמות קצרות והכרעות ברורות. זה מה שקרה מול חיזבאללה ואיראן. בהתמשכות המלחמה בעזה, נתניהו משרת מטרות הפוכות לאידיאולוגיה שלו - הפלסטינים הפכו לקורבן, הנרטיב הישראלי התאייד וההכרה במדינה פלסטינית מעולם לא הייתה רחבה יותר.

בשורה התחתונה, למרות הניסיונות ליצוק היגיון אסטרטגי-מדיני להמשך המלחמה וכיבוש עזה, בפועל הם משרתים כנראה רק מטרה פוליטית - המשך קיום הממשלה. בפועל, דווקא הנצחת המלחמה, היא שתפגע בהרתעה של ישראל ובמעמדה הבין-לאומי ותשחק את הישגי צה"ל לא רק בעזה, אלא בכל הזירות בהן הושגו הצלחות מרשימות.

>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד  MIND ISRAEL

>>> אל"מ (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL