הסבל בעזה הוא בלתי נמנע

מלחמות זורעות הרס וגורמות סבל. יש בהן ממדים טרגיים. גם בעזה יש טרגדיות אשר מושכות את תשומת הלב של התקשורת הבין-לאומית ושל רבים שליבם נכמר לנוכח מראות המצוקה של אוכלוסיית עזה. נהרגים בעזה הרבה בני אדם, רבים מהם מחבלי חמאס, ויש גם הרוגים ופצועים בקרב האזרחים בשל השימוש שחמאס עושה בהם כמגנים אנושיים. מעבר לכך, מעייניהם של המוני עזתים נתונים להבטחת יכולתם להזין את בני משפחותיהם נוכח הבעייתיות של חלוקת המזון המגיע לרצועה. יש גם קשיים בהפעלת שרותי הרפואה. מספר עצום של עזתים עוזבים את בתיהם על פי הוראות צה"ל לאזורים מחוץ לטווח הלוחמה. לאחר מכן, חלק מבתיהם ניזוקים או נהרסים בגלל הצרכים המבצעיים של ניהול המלחמה, מה גם שכמעט בכל בית מוצאים אמצעי לחימה וכניסה לפיר המוביל לרשת המנהרות המסועפת של חמאס.

ככל הנראה יש גם כיסי רעב. כידוע, הסיוע ההומניטרי אינו מגיע לכולם, כיוון שחמאס משתלט על רובו ודואג לפעיליו, ואת היתרה הוא מוכר במחירים מופקעים לשם מימון משכורות וצרכים אחרים של ארגון הטרור. המזון הוא גם אמצעי לגייס פעילים חדשים. חמאס נוהג בצורה דומה לבעלי זרוע באזורים מוכי גורל שמגיע אליהם סיוע הומניטרי מבחוץ. החמושים ברובים בדרך כלל אוכלים טוב במקומות הללו. חמאס, כדומיהם בארגונים האיסלאמיסטיים או הטוטליטריים, אינם חסים על בני עמם ומוכנים להקריבם למען המטרות הפוליטיות של הקיצוניים.

איכות החיים של העזתים אינה קדושה

העולם רואה את הסבל של העזתים וממהר לבקר את ישראל. רבים שוכחים, או לא רוצים לזכור, שחמאס פתח במלחמה נגד ישראל במעשי זוועה ב-7 באוקטובר. יתר על כן, הרחמים מופנים לעזתים שהם אומנם מסכנים, אבל בחרו ברובם בחמאס בבחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית ב-2006 (מאז לא נערכו בחירות). למרות ששלטון חמאס נהג בעריצות כדי להשליט אורח חיים דתי קיצוני, לא ראינו סימני מרי משמעותיים מצד העזתים. לאורך שנים רבות, כל הסקרים מעידים על תמיכה עממית גדולה בחמאס. זאת אומרת, שהאחריות המוסרית לטרגדיה בעזה היא על כתפי חמאס ותושבי עזה, אשר תמכו ועדיין תומכים בארגון הרצחני וחלקם השתתפו בחדווה במעשים הנוראים בתחילת המלחמה.

מלחמת "חרבות ברזל" נועדה בעיקרה למנוע סבל נוסף לאוכלוסייה הישראלית שהייתה המטרה של חמאס לאורך השנים ובמיוחד מאז השתלטות הארגון על עזה ב-2007. זוהי חובתה המוסרית הראשונה של המדינה (היא אף קודמת לפידיון שבויים). חובה זו דורשת להרוס את היכולות הצבאיות של חמאס. אין למדינת ישראל יכולת למנוע אהדה של פלסטינים לחמאס, אבל יש בכוחה לצמצם את יכולת ההיזק של ארגון הטרור. לכן, ישראל צריכה למקד את פעולותיה בפגיעה בחמאס, תוך ניסיון להקל במידת האפשר את הסבל של הלא-מעורבים בלחימה. סדר העדיפות צריך להיות ברור והוא מצדיק לעיתים צעדים הפוגעים באיכות החיים של העזתים, כדי למנוע מחמאס יכולת לפגוע בישראל בעתיד. החיים של הישראלים חשובים יותר.

רק ישראל מוכנה לטפל - במה שכל האזור מבין שהוא איום

השארת חמאס מזוין בעזה אינה רק צעד שיביא להימשכות האיום על תושבי ישראל. שרידות שלטון חמאס הוא ניצחון לציר הקיצוני ביותר הפועל נגד ישראל, אשר ממשיך את ההתנגדות לעצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל - המוקאוומה. הוא ניצחון למדינה איסלאמית (זה במיוחד משמעותי לאחר המכה שספגה איראן כתוצאה מהפגיעה במיזם הגרעיני שלה). מכל מיני סיבות, רוב מדינות המערב ורבות ממדינות ערב קוראות אומנם לפירוק חמאס מנשקו ולהחזרת כל החטופים במסגרת הסדר לסיום המלחמה, אך בפועל הן מצפות מישראל לעצור את המלחמה גם בלי שתנאים אלה יתקיימו, לכאורה בשל דאגתן לאוכלוסיית עזה. הן אף נוקטות צעדים מדיניים עוינים לישראל ומאיימות בסנקציות על ישראל אם לא תפעל כפי שהן מצפות. מדיניות זו מקשיחה את גישת חמאס במשא ומתן ומקשה על הגעה להסכם, ובפועל עוזרת אסטרטגית להשארת חמאס בעזה, שמהווה סכנה לא רק לשכנים במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון, אלא לכל המערב.

כל אלה השואפים לפירוז רצועת עזה, הכוללים מדינות המערב והמדינות המתונות במזרח התיכון, בוודאי מבינים שחמאס לא יתפרק מנשקו מרצונו, בדומה לחיזבאללה בלבנון. אך המדינה היחידה שמוכנה להשתמש בכוחה הצבאי לנסות לכפות על חמאס מסירת הנשק היא ישראל. חלק מהעולם בטיפשותו או בצביעותו מפריע לישראל לסיים את המלאכה.

התמקדות בסבל של העזתים היא מובנת, אבל מתעלמת מהשלכה שמעדיפים לא לדבר עליה - הפונקציה החינוכית של טרגדיות וכאב. ילד קטן לומד בהרבה מקרים לא לנגוע באש גלויה על ידי התנסות אישית. זה נכון גם ברמה של מדינות. גרמניה סבלה מפלות קשות בשתי מלחמות עולם ורק אחר כך שינתה את אופייה המיליטריסטי וזנחה את חלומות ההתפשטות. רק לאחר הטלת פצצות גרעיניות בהירושימה ונגסקי, אשר גבו מאות אלפי הרוגים, הפכה יפן לרודפת שלום.

צריך להודות שהרגישות של הפלסטינים לכאב היא קטנה. הם זוכרים את הטרגדיות שלהם – הנכבה והנכסה – אבל כלל לא ברור שהם ויתרו על החלום להעלים את מדינת ישראל. עקומת הלימוד של הפלסטינים ביחסם לישראל אינה מרשימה. יש המייחסים את השקט היחסי באיו"ש לזיכרון של המחיר ששלמו בעת מבצע "חומת מגן" שהחל ב-2002, אבל נמשך לפחות שלוש שנים. עזה לא קיבלה טיפול דומה, ואולי זה גורם אחד המסביר את הקיצוניות הרווחת בין העזתים כלפי ישראל.

הנטייה הבינ"ל לפלסטינים היא עובדה

אולי המחיר שמשלמים תושבי עזה על המלחמה שבה פתח חמאס, כמי שמייצג אותם בעזה, עשוי לשנות משהו ביכולת הלמידה של הפלסטינים. טרגדיה חדשה בעימות הסיזיפי נגד ישראל יכולה אולי למתן את השאיפות הפלסטיניות. עצם השיח, בעקבות המלחמה, על הגירה מרצון של עזתים לצורכי בניית "ריביירה" עשוי לטפטף קצת פרגמטיזם לתרבות פוליטית שמאופיינית ברדיקליות נוראה.

אכן, מאז ה-7 באוקטובר עזה משלמת מחיר יקר. זה כמובן מועיל גם להרתעה הישראלית. יותר אנשים במרחב מבינים שתקיפה נגד ישראל עלולה לעלות ביוקר. יש סוברים שיציבה של "בעל הבית השתגע" מועילה, כול עוד אפשר להסתכל במראה ולהרגיש נוח. בינתיים, רוב החברה הישראלית שלמה עם צדקת הדרך. הוויכוחים נסובים על סדרי העדיפויות – ניצחון או חטופים. גם "מסע ההרעבה" המוצלח של חמאס לא סדק את האמון הציבורי בכך שצה"ל שומר על טוהר הנשק. המשך המלחמה כרוכה במחירים בזירה הבין-לאומית שהבנתה בנבכי הסכסוך עם הפלסטינים היא מוגבלת ומוטה נגד ישראל.

בסופו של דבר, ישראל חיה במזרח התיכון, אזור רווי סכסוכים. השימוש בכוח צבאי הוא חלק מארגז הכלים של מנהיגי כל המדינות, ובניגוד לאירופה, הוא זוכה להבנה ואהדה. מאז תחילת המלחמה, ישראל זכתה בהישגים רבים. עם זאת, ראוי שישראל תזכור שהיא מדינה קטנה, אומנם חזקה, אבל חופש הפעולה שלה אינו בלתי מוגבל.

>>> פרופ' אפרים ענבר הוא ראש התוכנית לאסטרטגיה, דיפלומטיה וביטחון במרכז האקדמי שלם וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)