הפסקת האש היא בגידה של המערב בעם האיראני

חמישה ימים בלבד לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש עם איראן, המשטר בטהראן כבר החל במסע הנקמה. מעצרים המוניים, הוצאות להורג, נוכחות צבאית גוברת ברחובות וחזרתה של משטרת המוסר. כל אלו הם ביטויים למדיניות שפועלת לדכא כל סוג של מחאה פנימית. פעילי זכויות אדם איראנים מזהירים כי דווקא כעת, כשבמערב נשמעת אנחת רווחה בעקבות הפסקת האש, באיראן מתרחשת הסלמה חמורה בטרור המופנה כלפי אזרחי המדינה.

הפסקת האש הזו אומנם מתקבלת כהישג דיפלומטי, אך עבור רבים היא מסמלת פתרון חלקי – ואולי מסוכן. זאת משום שהאיום האיראני לא מסתכם בטילים או בגרעין. הכוח האמיתי של המשטר בטהראן נבנה לאורך עשרות שנים של דיכוי והפצת טרור. בנוסף, קולות רבים מקרב האופוזיציה האיראנית, בתוך איראן ומחוצה לה, חשים תחושת בגידה. רבים קיוו, לראשונה מזה עשורים, שהעימות הצבאי שהסלים בשבועות האחרונים יוביל לא רק לעצירת האיום הגרעיני, אלא גם לסיום הדיכוי מבית. במקום זאת, הם רואים כיצד הדיקטטורה בטהראן שוב חומקת מתבוסה.

חברתי, רויה האקקיאן, היא מהקולות הבולטים במאבק לחשיפת פשעי המשטר האיראני. עם היוודע דבר הפסקת האש, היא כתבה כך:

"הפסקת אש עכשיו היא בגידה בעם האיראני. עם המנהיג העליון עדיין בשלטון, לא יהיה שום שינוי – לא לאיראן, לא לישראל, לא לעולם. מיליארדים הושקעו, אלפים סבלו, מאות נהרגו – לשווא".

ארצות הברית ובעלות בריתה במערב פספסו רגע נדיר, אולי חסר תקדים, שיכול היה להוביל מערכה אסטרטגית מדינית רחבה להפלת משטר הטרור באיראן.

קולה של רויה מצטרף לשורת פעילי ופעילות זכויות אדם הקוראים לשינוי, ובהם גם קולה של מאסי אלינז'אד, מהדמויות הבולטות במאבק הפמיניסטי נגד משטר האייתוללות. לצד פעילות מוסלמיות נוספות המובילות מאבקים דומים באפגניסטן ובפקיסטן, המאבק שלהן הוא למען נשים, חירות ועתיד אחר. אלא שהמאבק הזה הוא לא רק שלהן, הוא של כולנו. היא אמרה זאת השבוע בצורה המדויקת ביותר:

"לאלה במערב שמפארים דיפלומטיה עם דיקטטורים – אל תצפו מאיתנו להתאבל על מפקדי משמרות המהפכה. אלה אינם דיפלומטים – אלא סוחרי טרור. לא התאבלתם על בן לאדן – אל תצפו מאיתנו להתאבל על רוצחי איראן".

דבריה מנפצים את האשליה המסוכנת במערב שיש עם מי להגיע להסכמים. משמרות המהפכה האיסלאמית אינם גוף דיפלומטי – אלא מנהיגי טרור. הם מממנים את חמאס, מחמשים את חיזבאללה, כולאים ומוציאים להורג צעירים וצעירות בעריהם.

הקו הישיר בין הטרור באיראן לטרור בישראל

בין הטרור הפנימי באיראן לטרור בישראל עובר קו ישיר. כשחמאס תקף את ישראל ב-7 באוקטובר הוא עשה זאת במימון, הכשרה ואידיאולוגיה איראנית. אותן ידיים שיורות טילים על משפחות ישראליות, כולאות נערות על סירובן לעטות חיג'אב. החיבור הזה מוחשי, אכזרי ובלתי ניתן להכחשה.

פעילות זכויות אדם מדווחות בימים האחרונים על גלי מחאה חדשים במדינה. אבל בעקבות הפסקת האש, נדמה שגורלן הופקר. הופקר לשלטון שלא רק רואה בכך ניצחון - אלא הזדמנות לנקמה, שמופנית קודם כל נגד מי שהעזו להתנגד.

במשפט הבין-לאומי אנו מדברות על "החובה להגן" - עיקרון הקובע שלקהילה הבין-לאומית יש אחריות להתערב כשמדינה נכשלת בהגנה על אזרחיה מפני זוועות המוניות. הסף הזה נחצה מזמן באיראן. המלחמה מול איראן היא מבחן עבור הציוויליזציה המערבית. אסור שהנשים באיראן יישארו שוב לבד. הסכמים עם דיקטטורים לא מביאים יציבות אלא רק סוללים את הדרך למשבר הבא.

על העולם החופשי למנף את תוצאות המערכה הצבאית ולגבש אסטרטגיה מדינית ואזרחית למחר שאחרי המשטר. אכן, יש שאלות כבדות משקל על מי תוכל להוביל את איראן ביום שאחרי, ואיך ניתן למנוע שכפול של כישלונות העבר, אבל יש גם תשובות. החובה היא להושיט יד לקולות אופוזיציוניים, לחברה האזרחית ולמתנגדי המשטר שנלחמים בטרור האיראני ובשלוחותיו, שמגיעות עד לפתח ביתנו.

השאלה איננה אם לפעול, אלא אם העולם מוכן סוף סוף להקשיב לקולות שקוראים לעזרה, ולענות להם. זהו רגע שדורש מנהיגות, אומץ ובהירות מוסרית. האם העולם יענה לקריאה?

>>> ד"ר כוכב אלקיים-לוי היא מומחית למשפט בין-לאומי ולזכויות אדם, כלת פרס ישראל לשנת 2024. היא עומדת בראש הנציבות האזרחית לחקר ותיעוד פשעי חמאס נגד נשים וילדים ב-7 באוקטובר, ומשמשת כמרצה בחטיבה למשפט וביטחון בבית הספר לממשל באוניברסיטת רייכמן וחוקרת במכון הרטמן בירושלים