הם חיים בעולם אחר, מקביל לשלנו

"את חוזרת על עצמך, תקצרי", זה מה שאמר השבוע חבר הכנסת דוד ביטן מהליכוד, לשרי גת, דודתה של כרמל גת ז"ל, שביקשה לדבר עליה ועל מצב החטופים שנמקים בעזה.

"סליחה?", היא הייתה המומה. "תקצרי", הוא ענה. "אי אפשר לקצר!", היא זעקה. "שנה הם שם! אי אפשר לקצר! אתם לא מבינים את זה?". "תקצרי בבקשה", הוא ענה בלקוניות.

האטימות הזו של ביטן אל מול אישה, שורדת הטבח בקיבוץ בארי, שבני משפחתה נרצחו ונחטפו בגלל הפקרות הממשלה שבה חבר ביטן, הייתה אמורה לזעזע עמוקות. בעולם נורמלי, הסרטון הזה היה מיד זוכה לגינויים בידי כל נבחר ציבור, ראש הממשלה היה מוציא הודעה שכמובן זו הייתה אי הבנה, ואין עניין לזלזל או לפגוע במשפחות. ביטן היה מוציא הודעה שדבריו לא הובנו, ובגלל לחץ הזמנים בדיון נשמע קצר, אבל למעשה הוא ממש מתנצל ומזמין את שרי גת לכנסת לשבת ולומר את דבריה החשובים. ובכלל, הוא ושאר נבחרי הציבור מבטיחים לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים שעדיין נמקים בעזה, לפני שיירצחו כמו כרמל.

בעולם נורמלי.

אבל בעולם המקביל שבו מתנהלת מדינת ישראל, משפחות חטופים שהגיעו השבוע לכנסת לא הורשו להיכנס לטקס לציון 7 באוקטובר. חה"כ אפרת רייטן ניסתה להיאבק מול משמר הכנסת, ומול מנהלת החטופים, אבל אף אחד לא חשב שזה לא נורמלי. אילת לוי ושירה אלבג, אימהות של חטופות, עמדו בכנסת במיצג מדמם כפי שנראתה לאחורה התצפיתנית נעמה לוי בסרטון החטיפה שלה. שרים וחברי כנסת, ביניהם סטרוק, סמוטריץ' ורוטמן חלפו על פניהן והתעלמו. אפילו לא ניגשו לומר "סליחה".

השרה מירי רגב נשאלה על ידי בני משפחה מה היא עושה להחזרת החטופים. היא בתגובה צעקה עליהם: "זה לא יעזור אם תצעקו כל הזמן מה אתם עושים להחזרת החטופים". האמת, צודקת. בעולם נורמלי אולי צעקות כאלו היו מעוררות תחושת אי-נוחות, בושה, אבל בעולם המקביל שבו מתנהלת ההנהגה בישראל - אין בושה.

כמובן שכל האירועים הללו התרחשו במשכן בזמן שנבחרי הציבור עסקו בסיוע למשתמטים בזמן שחיילי מילואים קורסים, ובהעברת חוקים על מדידת רייטינג בזמן ש... איך נאמר זאת בעדינות? אנחנו מלחמה.

אין "תקומה" בלי בושה

בין כל הנאומים בכנסת השבוע, נאם גם יאיר לפיד. אני כבר מזמן אינני מאזינה לנאומי פוליטיקאים. כולם. אני כבר יודעת, הם מבטיחים הבטחות סרק ועסוקים בעצמם, אבל היה אצלו משפט אחד שאמר שתפס אותי - "הממשלה הזו כבר לא מרגישה בושה. בהתחלה לפחות עוד הרגשתם".

בימים הראשונים אחרי האסון הכי גדול שקרה לעם היהודי בארץ ישראל, הסתובבו פה נבחרי הציבור שאחראים לאסון, עם בושה בעיניים. הם לא העזו לצייץ ציוצי הסתה ופילוג כפי שהיו רגילים, הם הגיעו לבתי חולים וכשצעקו עליהם אזרחים כאובים ומיואשים הם השפילו מבט ושתקו. הם הסתובבו בתחושת בושה מוצדקת ונורמלית לכול אדם שבמשמרת שלו קרה טבח נוראי כזה. היו אפילו היו ניצנים קטנים של מי שביקש מחילה (גלית דיסטל-אטבריאן: "סליחה. יצרתי שסע, פילוג ומתח שהובילו לטבח". מאז כמובן התנצלה שהתנצלה).

אבל הימים עברו, ההלם קצת התפוגג, הפחד לאבד את השלטון, וחוסר היכולת להתמודד עם האשמה המאוד מאוד קשה הזו על הכתפיים עשו את שלהם. אבדה הבושה.

אין שום דבר נורמלי במציאות החיים כאן. חיילים מתים כל יום ואיש אינו שואל עבור מה, 101 בני עמנו נמקים בגיהינום והמוסר לא מרעיד את האדמה. שני חבלי ארץ שלמים אינם מאוכלסים, אבל יש מי שעסוקים בלכבוש אדמות אחרות. ילדים רצים לממ"דים, בלי מסגרות חינוך, בלי תמיכה נפשית, בני משפחות חטופים צריכים להילחם כדי שיעזרו להם בזמן שקוראים להם "בוגדים". אנשים נרצחים ברחובות, נדרסים, נורים והאיש שאחראי על הביטחון שלנו הוא עבריין מורשע שעסוק בציוצים בטוויטר. שרים וחברי כנסת נופשים בעולם בזמן שישראלים לא יכולים לטוס, השנאה בעולם מזכירה את תקופת השואה, ומעל הכול מנצח אדם שמתעקש לקרוא לכל זה "תקומה".

ועדיין, למרות כל מה שנכתב כאן, ועוד דוגמאות רבות שקצרה היריעה מלהכיל, מטריד כל כך אובדן הבושה. "אין כאבי בטן", אמרה מירי רגב אי שם בחיים הקודמים, כשהמטרה העליונה היא שימור השלטון, ואנחנו לא הבנו אפילו כמה עמוקה הסכנה. הנהגה בלי כאבי בטן, בלי בושה, בלי יכולת להרכין ראש ולומר "סליחה", היא לא רק לא נורמלית, היא מסוכנת. והעובדה שיש היום ציבור שמאוד כואבת לו הבטן מול הנהגה שלא כואבת לה הבטן, היא המדאיגה ביותר.

אין אחריות בלי כאבי בטן, אין מנהיגות בלי אשמה, אין גבורה בלי צניעות ואין "תקומה" בלי בושה.