לפני כשבועיים כתבתי כאן, עם עמיתתי, עו"ד מירית שרעבי-לביא, על תגובת היועמ"שית לבג"ץ בעניין התיקון לפקודת המשטרה, שהרחיב את סמכויות השר איתמר בן גביר. באותה תגובה הדגישה היועמ"שית כי "במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, חובתה של משטרת ישראל כולה, ושרשרת הפיקוד שלה בפרט, לנהוג במקצועיות, בממלכתיות ובשוויוניות, ללא שיקולים זרים ופוליטיים, ולהפעיל את סמכויותיה אך ורק לפי הדין".
אלא שכנראה, הפסקה הברורה הזו עדיין לא תלויה כשלט מאיר עיניים בתחנות המשטרה. בשבוע שעבר היה צריך שופט שלום בחדרה, השופט אהוד קפלן, להזכיר שוב למשטרה מהו תפקידה. באחת ההפגנות במוצאי השבת בקיסריה עצרה המשטרה את תא"ל (במיל') אמיר השכל, לאחר שלטענת המשטרה "השתתף בהתקהלות אסורה ובהתפרעות לאחר הוראת הפיזור". השופט קפלן, שהורה על שחרור השכל ללא כל תנאי, לא חסך ביקורת מפעילות המשטרה, ולא בפעם הראשונה:
"עיינתי בתיק החקירה ולא מצאתי ראיה לכך שהוא התפרע. לא מצאתי ראיה לכך שהוא חסם דרך ציבורית...אם הוא ישב על הכביש, הוא לא הפריע לשום תנועה ולא היה שום צורך לעצור אותו...ההכרזה על התקהלות כאסורה, אם בכלל, נעשתה בשרירות לב"
באשר לחופש ההפגנה, כותב השופט שוב, מושכלות יסוד:
"חופש ההפגנה מאפשר גם לשבת על כביש חסום ממילא על ידי המשטרה...נדמה שהמשטרה לא פועלת כדי להגן על חופש התנועה של אזרחים אלא על משהו אחר בכלל.."
מעניין מה הוא אותו "משהו אחר" שאליו התכוון השופט ועליו מגנה המשטרה.
במשטרה כנראה לא התלהבו מן ההחלטה ומנימוקיה. בערר שהגישה לבית המשפט המחוזי נכתב כי …"בית המשפט הנכבד חרג מסמכותו, ואמירותיו הבוטות בגנות המשטרה ושוטריה, חורגות מן הנורמה המקובלת! ...משטרת ישראל ושוטריה פועלים למימוש זכות המחאה, אולם לא נסכים לאפשר למפגינים לעלוב בשוטרים ולנהוג בהם בבוטות ואנו מצפים מבית המשפט להביע סלידה מהתנהגות כזו". הערר נדחה.
גם בית המשפט המחוזי אמר לאחרונה דברים ברורים באשר לחשיבות המחאה והזכות להפגין (במסגרת עררים שמוגשים על החלטת בתי משפט שלום). כך למשל, כתב השופט עודד מאור מבית המשפט המחוזי בתל אביב, כאשר שיחרר ללא תנאי מפגין שנעצר במהלך הפגנה בירידה לנתיבי איילון:
"למעלה מן הצורך אחזור כאן ואציין את הברור מאליו, שחופש הביטוי וזכות המחאה הנגזרת ממנה, הן מנשמת אפו של המשטר הדמוקרטי...מובן שזכות זו איננה מוחלטת והיא כפופה לאינטרסים אחרים שעניינם שמירה על הסדר הציבורי....כל עוד לא נחצה קו ברור הגולש לתחום הפלילי, נדמה שנכון יהיה שרשויות האכיפה יתאפקו במידת האפשר על מנת לאפשר את זכות המחאה"
זו הזדמנות להזכיר בכל הנוגע ל"מדיניות" של המשטרה בהפגנות, כי כבר לפני שנה הוגשו עתירות לבג"ץ שביקשו להורות לשר לביטחון לאומי להימנע מהתווית מדיניות בכל עניין הנוגע למימוש זכות ההפגנה וחופש המחאה, ולהימנע ממתן הוראות והנחיות בעניינים אלה, עד להכרעה בעתירה המכוונת נגד התיקון לפקודת המשטרה, שהעניק לו סמכויות רבות ביחס למשטרה.
בעתירה זו המדינה טענה כי האירועים השונים בתקופת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית מקימים חשש ממשי כי התנהלותו של השר לביטחון לאומי חצתה את קו הגבול, והיה בה כדי להתערב בשיקול הדעת המקצועי והעצמאי הנתון לדרג הפיקודי במשטרת ישראל בשטח. משיבי הממשלה אמרו כי אומנם השר רשאי להתוות מדיניות ועקרונות כלליים עבור משטרת ישראל, אבל בית המשפט הבהיר כי השר אינו רשאי לתת הנחיות מבצעיות באשר לאופן השימוש בכוח באירוע כזה או אחר, דרגי השימוש בכוח, האמצעים לפיזור הפגנות, התנאים הנוגעים לזמן, למקום, לאופן עריכת האירוע ועוד.
התמונה שמצטיירת בימים אלה, שבהם יש שוב הפגנות, היא כי הסובלנות וההכלה המתחייבות ביחס לכל הפגנה, בין בעד ובין נגד השלטון, הן לא בדיוק נר לרגלי מי שנותן את הפקודות.
דיכוי של חופש המחאה הוא סממן המאפיין משטרים לא-דמוקרטיים. אלא, שכפי שכותבים קרמניצר ורון במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, גם במדינות דמוקרטיות לעיתים השלטון מנסה לעשות דה-לגיטימציה לזכות להפגין. למשל, באמצעות הטענה שהפגנה נגד ממשלה חוקית היא בהכרח לא לגיטימית משום שהיא סותרת את רצון הבוחר; או שנעשה שימוש בהתבטאות חריגה, פעולה בוטה, סמל שנוי במחלוקת שנעשה על ידי מפגין יחיד או קומץ קטן בניסיון לצייר את ההפגנה כולה כפסולה. שיטות אחרות הן ייחוס שקרי של מעשים אלימים ומסוכנים למי מן המפגינים או הצגת תוצאותיה של ההפגנה – פגיעה בחופש התנועה, הפרעה לשקט, לשלווה ולנוחות של תושבים – כמצדיקות את שלילת הזכות ומניעתה.
את חלק מן התופעות והשיטות האלה ניתן לזהות במעצרים האחרונים. צריך לזכור כי שלטון העושה דה-לגיטימציה להפגנות, חותר תחת הדמוקרטיה ולמעשה מזמין את המשטרה לפגוע בזכות להפגין. דברי השופטים, המשחררים את העצורים מן ההפגנות, ראויים להפנמה. השופטים לא רק כותבים על המקרה הבודד שלפניהם, אלא פשוט רואים את התמונה המצטיירת, בכללותה.
>>> פרופ' סוזי נבות היא מומחית למשפט חוקתי וסגנית הנשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה