בכל שנה, בימים שלקראת יום השואה וכמובן בטקסים הממלכתיים ביום עצמו, אני מתמלא בתחושה של אי נוחות. בתוך האבל הממשי על האסון הבלתי נתפס שהעם שלנו עבר, והעצב על ניצולי השואה שעדיין חיים בינינו, לעיתים בתנאים קשים מאוד, אני מקשיב לטקסטים ולנאומים שתמיד מתעקשים לערוך השוואות בין השואה לאירועים אקטואליים. האיום האיראני, ההתבוללות בעם ישראל ואפילו הקורונה (בניגוד לשואה, הפעם זיהינו את הסכנה בזמן", אמר ראש הממשלה ב"יד ושם" לפני ארבע שנים). בכולם נעשה שימוש באירוע המזוויע ביותר בתולדות המין האנושי. בכל שנה מעצבנת אותי הקלות שבה אנשים מרשים לעצמם להזכיר באותו משפט את השמדת שליש מהעם היהודי לבעיות שאנחנו מתמודדים איתן כיום, חשובות ככל שיהיו.
אבל השנה זו לא שנה רגילה, ואני מודה שגם אני כבר לא מצליח להימלט מההשוואה הזו. הרבה אסונות עברנו כאן בישראל בשנות חייה הקצרות של המדינה, אבל עד שבעה באוקטובר אף פעם לא הרגשנו שאנחנו בסיטואציה שאפילו מזכירה קצת את השואה. באותה שבת - כאשר במשך שעות ארוכות יהודים נטבחו ללא הגנה, כאשר ילדים התחבאו בארונות, משפחות שלמות עמדו חסרות אונים מול רוצחים שטניים ואלפי אנשים היו עדים לזוועות בלתי ניתנות להבנה - באותה שבת כבר קרו יותר מדי דברים שהזכירו את אותה תקופה אפלה.
אנחנו לא מדברים חלילה על השוואה מספרית – בשביל הפרופורציה, שבעה באוקטובר צריך להתרחש בכל יום במשך 13 שנים רצופות כדי להגיע לסך הנספים בשואה. עם זאת, התחושה הזו של יהודים חסרי הגנה, נתונים לחסדיהם של חיות אדם, לקחה כל אחד מאיתנו אל אותו מקום. אם מישהו חשב שיום השואה מציין איזה סיפור עתיק, וגרמניה הנאצית היא תופעה מנותקת מכל ההיסטוריה, הרי שהוא קיבל תשובה אחרת באוקטובר האחרון.
סימנים מדאיגים מהעולם החופשי
הרבה אנשים חשים שבעולם שלנו, שמכל כך הרבה בחינות הוא מתקדם ומשתפר בכל יום, קורה דבר מוזר – מרוב תחכום אנשים מאבדים את ההיגיון הפשוט. מאז שבעה באוקטובר מדברים בעולם על השואה או על ג'נוסייד, אבל למרבה הזוועה מצליחים לבלבל שם בין הרוצחים לקורבנות. אנחנו מביטים על התמונות מהאוניברסיטאות בארצות הברית, מהרחובות בלונדון ופריז, מהכיכרות בקנדה, ולא מאמינים כיצד המצפן של אנשים שחיים בעולם החופשי, שגדלו על דמוקרטיה וערכים ליברליים, מאבד את הכיוון המוסרי הבסיסי ביותר.
כן, כבר הגענו למצב שבו מאשימים את החטופים בכך שהם התגרו בפלסטינים בכך שקיימו מסיבה ליד הגבול, או שפשוט חיו על אדמה פלסטינית כבושה, מה שכמובן הופך את כל הזוועות של חמאס למלחמת שחרור.
כל זה היה קיים והתגלה כבר בשמונה באוקטובר. הציבור שתומך בישראל (שהוא עדיין הרוב בעולם המערבי) הוא שקט ולא יוצא לרחובות, בטח שלא לאירועים אלימים שתופסים את סדר היום בתקשורת העולמית. ראינו את זה גם בעימותים קודמים בעזה ובלבנון.
ידענו תמיד שלא חסרה שנאה לישראל, לציונות וגם ליהודים באשר הם, אבל מה שכן הצליח להפתיע אותנו בשבועות האחרונים זו העוצמה של אותה שנאה, והנכונות של כל כך הרבה אנשים לא להסתיר אותה ולא להתבייש בה. אם חשבנו שאנטישמיות היא משהו ששייך לניאו-נאצים או לקיצונים שבמהגרים המוסלמים, פתאום אנחנו מגלים אותה גם אצל אנשים נורמטיביים.
כאשר אוניברסיטאות העילית בארצות הברית לא מצליחות לגנות קריאות לג'נוסייד ליהודים, כאשר סטודנטים ומרצים לא יכולים ללכת בחופשיות בקמפוסים, כאשר ברחבי אירופה המערבית יהודים נדרשים להצניע סמלים דתיים ולא לדבר בעברית – ההשוואה לשואה, או לפחות לתקופה שקדמה לה, כבר לא כל כך מופרכת.
והנה אנחנו כאן בישראל, כשעוד לא התאוששנו מאותם אירועים מפלצתיים בעוטף עזה, כשאנחנו נתונים תחת איומים בלתי פוסקים בגבולות ובכל המזרח התיכון, פתאום מביטים אל אחינו בגולה במבט מודאג. נכון, השנה היא לא 1938 ואנחנו לא רגע לפני קטסטרופה, אבל אנחנו הרבה יותר קרובים לשם משחשבנו.
בשבעה באוקטובר מדינת ישראל כולה כשלה במשימה הבסיסית ביותר שלה – להוות מקלט לעם היהודי ולהגן על יהודים מפרעות. זהו כתם היסטורי שלא יישכח כאן, במדינה שהוקמה שלוש שנים לאחר השואה ומאז חיה ומתנהלת בצל החורבן והטרגדיה הזו.
למרות זאת, אם יש לקח אחד שאפשר ללמוד מהמצב כאן ובעולם, הוא שאין תחליף למדינת היהודים ולרעיון הציוני, ושדווקא ברגעיה הקשים ביותר החשיבות של מדינת ישראל ברורה מתמיד.