זה אינו יום זיכרון רגיל ולא יום עצמאות רגיל. הצפירות בימי זיכרון נועדו להזכיר את הצער הכבד שבתוך מקצב החיים הרגיל שמנסים לשים בצד. השנה, מי מסוגל לשים בצד, ואפילו לרגע, את המחשבה על כמעט אלפיים המשפחות שנוספו למעגל האבל; על חיילינו שמסכנים את חייהם ברגעים אלה בקרבות בעזה ובצפון; ועל 132 החטופים שעדיין בשבי חמאס, פצועים, מעונים, מתנדנדים בין חיים למוות. הצפירה זועקת ברקע ברצף כבר מאז שבעה באוקטובר, בלתי ניתנת לעמעום.
האמת צריכה להיאמר: לממשלת ישראל יש חלק באי הוודאות ובחוסר האונים שאנו חשים. הממשלה - שמלכתחילה לא הציבה את השבת החטופים כאחת ממטרות המלחמה, ורק בעקבות הלחץ הציבורי שינתה את עמדתה - מתנהלת בערפל מכוון, מעדיפה שיקולים פוליטיים צרים על פני אומץ ציבורי והחובה שלה לאזרחים והחיילים שהפקירה.
אנשים כמו אורית סטרוק נוטים לשכוח: לא מדובר "רק" ב-30-20 אנשים, כמו ההתבטאות האכזרית שלה. מדובר באלפי חברים ובני משפחות שחייהם התרסקו, ובהפרת ההסכם בין המדינה לאזרחיה, ובערך שלעולם לא נשאיר אף ישראלי מאחור. אין ניצחון ותקומה בלי השבת החטופים, והפקרתם היא פצע שירדוף אותנו שנים.
הציבור לא יודע מה קורה
מה שמעורר שאלה גדולה, הוא ההסתרה המכוונת של הממשלה את המציאות מאזרחי ישראל. גם כרגע, כשחיילינו ברפיח, אנחנו ניזונים משמועות ומהדלפות על המשא ומתן. מהן דרישות חמאס? ומה עמדת ישראל? קשה לשאת זאת, אך מההסתרה המתמשכת של המידע ניתן ללמוד רק שהלוחמה הפסיכולוגית של ממשלת נתניהו לא מכוונת נגד חמאס - אלא נגד אזרחי ישראל.
שבעה חודשים שבהם עלו על שולחן המשא ומתן שורה של עסקאות, ובוטלו. מה היה בהן? על מה הייתה המחלוקת? מעולם לא קיבלנו דיווח שקוף. רק הדלפות: מה"גורם הבכיר", הלא הוא ראש הממשלה שמסתתר מאחורי כינויים מחשש לעמוד מול הציבור. או מחברים אחראים בצוות המשא ומתן, שבשלב מסוים נואשו מהעיכובים שכפה עליהם נתניהו, ופרשו תוך דיווח לציבור, בטשטוש פנים, על שהתרחש. אנחנו יודעים שבאוקטובר הייתה הזדמנות לעסקה לשחרור הילדים והנשים, שהממשלה סירבה לה - ולבסוף קיבלה בדיוק את אותה העסקה חודש אחרי. איש לא נתן דין וחשבון על קבלת ההחלטות שהובילה לסיכון חיי הילדים בשבי לחודש נוסף. מהעדויות מחדרי המשא ומתן אנחנו שומעים שישראל לא טרחה להציע יוזמות יצירתיות, תוך הקצבת לוחות זמנים לחמאס - ובמקום, נשארה פסיבית.
ברור שהמשא ומתן מול חמאס מורכב, שחמאס משתמש בחטופים כקלף מיקוח, משקר, מפעיל לוחמה פסיכולוגית ומנצל כל אפשרות כדי להעלות את המחיר. ברור גם שלא כל דבר שקורה בחדר צריך להיות מדווח החוצה. אבל חלפו שבעה חודשים שבהם הממשלה כשלה במשימה להחזרת החטופים. ההתנהלות החשאית והנכלולית שלה מול המשפחות אינה טקטיקת משא ומתן, אלא בריחה מאחריות. הרי אם הציבור יידע מה התרחש עד כה במשא ומתן, ומה ההצעות שעומדות על הפרק, העסקה והפסקת האש יתקרבו, ועימן הבחירות והצורך בלקיחת אחריות.
לכן, ממשיכה הממשלה להסתיר מאיתנו את הנסיבות שבהן פוצצה ב-1 בדצמבר עסקת החטופים, ונמנע שחרורן של מספר חטופות שהיו יכולות להיות בבית תמורת כמות זעומה של אסירים ללא דם על הידיים. אפשר להתפוצץ מהמחשבה שאולי חלק מהן כבר לא בחיים.
אי אפשר לדון על מדיניות בלי לדעת מה היא
הממשלה מסתירה מאיתנו את נסיבות קריסת המשא ומתן על עסקת ההמשך בחורף. בגלל ההסתרה הזאת, אנחנו נאלצים ללמוד רק מהדלפות, שהממשלה סירבה לעסקה תמורת הפסקת אש (ולא סיום הלחימה), כלומר בתנאים שעליהם אנחנו חולמים עכשיו. אם זה נכון, אז ההפקרה נעשתה ביודעין ובמכוון. מי יישא באחריות?
חוסר השקיפות גם מסייע לקמפיין נתניהו על האפשרויות לאחרי העסקה. הוא מנסה לשכנע את הציבור שעסקה משמעותה שלא נוכל לעשות דבר נגד חמאס. זה שקר שגובל באימפוטנציה מחשבתית. האם מישהו מאמין שחמאס - שכל קיומו מבוסס על טרור - לא יפר את התנאים בהמשך ויחייב את ישראל לפעול במלוא העוצמה? והאם ישראל - שבנתה את אחד הצבאות החזקים בעולם - לא תוכל למצוא שום דרך יצירתית לפעול כדי להמשיך במשימה למיגור חמאס, אחרי שהחטופים כבר יהיו בטוחים בבית, ובזמן שיהיה נוח לה? ממילא מיגור מלא של חמאס תלוי בכך שישראל תסדיר תוכנית ליום שאחרי, שכוללת את החלפת שלטונו בעזה בגוף מתון שייתן מענה אזרחי-פנימי. עסקה, בהובלת ישראל וארצות הברית, יכולה להיות הזרז לכך. לעומת זאת, דחייתה רק מעלה את המחיר בחיי החטופים, החיילים והתחזקות הטרור.
הסתרת המידע על עסקת החטופים היא חלק מההפקרה המתמשכת של תושבי העוטף לפני ומאז הטבח, וחלק מתרבות היעדר האחריות שהביאה לאסון. ביום הזיכרון הזה אנחנו מבקשים שקיפות ואמת. זה מגיע לנופלים, זה מגיע לנרצחים, וזה מגיע למשפחות החטופים, ולכל אזרחי ישראל.
>>> סתיו שפיר, יזמת חברתית, ח״כ לשעבר ויו״ר ועדת השקיפות