ברגעים שבהם כולנו מזועזעים מסרטון כמו זה ששוחרר אתמול (רביעי), שבו נראות צעירות בנות פחות מ-20, פצועות, מושפלות ונחטפות בברוטליות בידי חבורת ג'יהאדיסטים, אנחנו מאוד מרוכזים בעצמנו. אנחנו שקועים בכאב שלנו וזה מובן.
אבל סרטון החטופות עשה את דרכו גם לכלי התקשורת המובילים בעולם, וכך הוא הוצג שם. ב-BBC, למשל, הכותרת בישרה ש"משפחות החטופים מקוות שהסרטון יזכיר לעולם את הצורך בעסקה", וליוותה אותה תמונה ישנה, יפה ומסורקת, של נעמה לוי. התמונות מהחטיפה הופיעו רק במיקום נמוך יותר בכתבה, אבל אפשר לפחות להתנחם בכך שבסוף הכתבה שולבו גם ציטוטים דרמטיים יותר, שחלקם מתייחסים לפגיעות מיניות של חמאס.
ב-CNN, הכותרת הייתה יחסית מאוזנת: "משפחות של חטופות משחררות סרטון של רגעי החטיפה כדי להפעיל לחץ על נתניהו". הסרטון המלא הוא האלמנט הוויזואלי המוביל של הכתבה, ובטקסט מצוין שנערכו החוצה קטעים קשים. מה שכן - בגוף הכתבה אין אפילו התייחסות עדינה אחת לחשש הכבד מאונס ברוטאלי ומפגיעות מיניות.
ב-AP הכותרת הדגישה שמדובר בחיילות, על פני הדגשת העובדה שמדובר בנשים צעירות מאוד. הוויז'ואל המלווה הוא של הסרטון כולו, ובטקסט, הדבר הקרוב ביותר לנושא הפגיעות המיניות היה ציון לכך שאחד המחבלים אמר לאחת התצפיתניות שהיא יפה. כל שאר האמירות שניתנות לתרגום כ"אלה שיכולות להיכנס להיריון" או "שפחת מין" פשוט נחתכו החוצה, ממש כפי שנחתכו מהסרטון כל התמונות הקשות של הגופות. אלה חתכו מפאת רגשות תומכי חמאס, שממשיך להכחיש את פשעי המין מ-7 באוקטובר, ואלה נחתכו בגלל רגשות המשפחות.
כשאמצעי תקשורת מרכזיים אינם מסוגלים לדיווח מאוזן, גם התגובות בעולם אינן מאוזנות. הרי לא מדובר כאן בשקרי הרשתות החברתיות, אלא בכלי התקשורת החזקים ביותר בעולם שאמורים לדווח במדויק ולעשות עיתונות מקצועית. אז איך הגענו לכאן?
המחקר שאני עורכת במשותף עם פרופ' איתן גלבוע מאוניברסיטת בר אילן, ומנתח כיסוי המלחמה מ-7 באוקטובר ועד 7 במאי, מתמקד רק ב"הניו יורק טיימס". מדוע? כי הוא נחשב לעיתון הרציני ביותר בעולם והוא זה שנותן את הטון. כשהמערכת שלו מתחשבת בהכחשות חמאס כאילו היו אמינות, אבל ששה להאשים את ישראל בכל אמירה שיוצאת מעזה, כלי התקשורת האחרים בעדר מתיישרים לפי הקו שלו.
הכותרת של ה"טיימס" לגבי סרטון החטופות הייתה הקרה והמאכזבת מכולם: "וידאו חדש מראה לוחמי חמאס חוטפים חיילות ישראליות". במקום הסרטון במלואו, ליוותה את הכתבה תמונת סטילס שפשוט לא מעבירה את הדרמה העצומה מרגעי החטיפה.
כותרת "הניו יורק טיימס":
למילים יש כוח, והמילים שנבחרו לכותרת הזו נותנות קונטקסט של לוחמי חמאס נגד צה"ל, לכאורה. הפסקאות הראשונות לא מתארות את הסרטון, אלא מתייחסות לסיבה שהמשפחות שחררו את הסרטון בניסיון ליצור לחץ על ממשלת ישראל, ובפוליטיקאים ישראלים שניסו לקשר בינו לבין ההכרה של אירלנד, נורווגיה וספרד במדינה פלסטינית. מצוין שהסרטון ערוך, אך לא צוין מה נערך החוצה (המון גופות מרוטשות). נאמר שה"לוחמים" מאיימים על הנשים, אך כל רמז למשהו מיני פשוט נעדר מהדיווח.
הכתבה מצטטת את התגובה של חמאס, שאמר שהתרגום שסופק על ידי ישראל הוא שקרי, ושהחוטפים לא אמרו את מה שישראל טוענת שאמרו. בעצם, זוהי אינדיקציה לכך שב"טיימס" שוב קנו את אמינות דברי חמאס על פני אמינות דברי ישראל. מבחינה מקצועית, לגמרי לא ברור למה: הכתבה מציינת בבירור שהסרטון נבדק והוכח כאמיתי על ידי מערכת ה"טיימס". האם אין במערכת דוברי ערבית שיכולים להקשיב לסרטון ולהגיד מה זה "סאבאיה"? או שיש, והם פשוט לא רוצים לשמוע?
ניתוח הכותרות העיקריות של "הטיימס" בשבעת החודשים הראשונים של המלחמה מראה שפשעי המין כמעט נעדרו מהן לחלוטין. מתוך 1,398 כותרת עיקריות, אחת הציגה את עדותה האמיצה של עמית סוסנה, ושנייה בישרה על דוח האו"ם. אך פרט להן הנושא הופיע רק ב-4 מאמרי דעה שקוננו על חוסר התייחסות מספקת לפשעי המין של חמאס, ובכתבה נוספת שטענה שאין הוכחה לכך שבקיבוץ בארי נאנסו נערות. אם היה רגע שבו היה נדמה שה"טיימס" החליט להרים את הכפפה כדי להוביל את הדיווח על הזוועה הזו, באמצעות תחקיר מקיף על הנושא, כרגע נראה שהוא נכנע לפרוגרסיבים ומכחישי האונס, שהתקוממו על כך שדיווח על פשעי המין פוגע בנרטיב הפלסטיני.
על הכתבה שדיווחה על סרטון החטופות חתום אהרון בוקסרמן שמדווח מירושלים. הוא שייך לצוות הרחב של ה"טיימס" שחתום על שבע הכתבות שזכו בפרס פוליצר על כיסוי המלחמה. מהכתבות שזכו בולט בהיעדרו התחקיר המקיף על פשעי האונס של חמאס ב-7 באוקטובר, שמשום מה גם לא הופיע בניוזלטר היומי שנשלח למנויי ה"טיימס" מדי יום ומרכז את כל הכותרות העיקריות.
>>> לילך סיגן היא עיתונאית וסופרת, שעורכת מחקר עבור אוניברסיטת בר-אילן על הכיסוי של ישראל ב״ניו יורק טיימס״