מלחמת חרבות ברזל, שהחלה לפני כ-7 חודשים, פגעה אנושות בחברה הישראלית. בעורף, אנו בפני "הפסד מוחלט". איזה מן ניצחון זה שהחברה ישראלית מפורקת, שבה החוליות שהיו חלשות עוד לפני פרוץ המלחמה נמצאות כעת בשבר מוחלט, ועם ממשלה שלא מתעניינת בכלל במצבן. ואיזו המחשה ברורה יותר יש לכך מאשר יחסה של המדינה למי שייסדו אותה, שלחמו על הקמתה ועל קיומה וכעת מופקרים לבדידותם, מחלותיהם וצרותיהם?
בישראל קיימים מאות מרכזי יום לקשיש לאורכה ולרוחבה, מרכזים שמהווים בית ללמעלה מ–15 אלף אזרחים ותיקים. בשונה ממטפל שמגיע לביתו של הקשיש ומטפל בו, מרכזי היום מהווים מענה הוליסטי לא רק לצרכיו הפיזיים של הקשיש אלא גם לצרכיו הנפשיים ובראשם המפגש עם אנשים נוספים, הרחבת הדעת והידע בחוגים והרצאות. המטרה: הפגת אותה מחלה ממארת שמהווה את גורם הסיכון הגדול ביותר עבור האזרחים הוותיקים בישראל – הבדידות.
שנים ארוכות, עוד הרבה לפני המלחמה, שאנו זועקים שמרכזים אלו נמצאים בסכנת קריסה וסגירה. זה קורה מכיוון שבמקביל להתייקרויות בכל תחום בחיינו בשנים האחרונות, המוסד לביטוח לאומי לא עדכן את תעריפי ההפעלה של אותם מרכזים. המשמעות היא שדווקא מרכזי היום שממוקמים ברשויות המקומיות החלשות יותר, עם האוכלוסייה שזקוקה להם יותר מכול, בסכנת סגירה מיידית, פשוט כי אין כסף לתפעל אותם. האוכל התייקר, ההסעות התייקרו, הכול התייקר – ואין מי שישלם.
הראשונים להיפגע
למדינת ישראל הייתה הזדמנות להציל את מרכזי היום במסגרת תקציב המדינה האחרון, בסכומי כסף שמבחינה לאומית רחוקים מלהיות משמעותיים, אך שאי העברתם משמעותם מוות לענף הסוציאלי הזה. למרות זאת, סדרי העדיפויות של הממשלה הדהדו כאשר אושר התקציב והמדינה בפועל השליכה את הקשישות והקשישים לגורלם. לא רק שהצלת מרכזי היום היא עניין ערכי מהמעלה הראשונה – היא גם אינטרס כלכלי ראשון במעלה. הרי בסופו של דבר כלכלת ישראלת משלמת מחירים כבדים בהרבה על הטיפול במחלות הקשות, אותן מחלות שכבר הוכח באינסוף מחקרים שקשורות ישירות למצבם הנפשי של המבוגרים, הבדידות שלהם והיעדר אופק כלשהו.
כמעט מיותר לציין שכמו בכל משבר לאומי כה חריף, מצבם הפיזי והנפשי של הקשישים רק הורע והתדרדר בחודשים שחלפו. מי שהיו חלשים לפני המלחמה נחלשו עוד יותר במהלכה. משבר הקורונה חידד ביתר שאת את הצורך בתמיכה בקשישים, בחשיבות המפגש והפגת הבדידות.
די לבקר במרכזי היום לקשיש שפועלים ביישובי אשכול בדרום ובתל חי בצפון, ומארחים בין השאר אוכלוסיות שפונו וחזרו וקשישים שהמלחמה פגעה בהם קשות – בכדי להבין שזו לא פחת מהצלת חיים. בקרב אנשים צעירים "החזרה לשגרה" אולי מהירה וקלה יותר, אך בקרב אזרחים ותיקים, תקופת המלחמה והבדידות בצידה – הן עוד הכבדה ועוד קושי.
ממשלת ישראל – אנא אל תשליכנו לעת זקנה. אם לא בשל הערכים אז לפחות בשל האינטרס הכלכלי והחברתי הברור.
יום השואה הוא תמיד יום טעון במיוחד עבור השורדים, והשנה מדובר בשנה קשה במיוחד שאליה נוספה טראומת 7 באוקטובר. אנו פונים גם לשורדים עצמם וגם לבני משפחותיהם ומכריהם – במיוחד לאותם שורדים שחיים בגפם, אל תישארו לבד ביום הזה. מרכזי היום פתוחים עם מגוון פעילויות ובעיקר הפגת בדידות ומפגש עם אנשים נוספים.
>>> שמואל קידר הוא מנכ"ל איגוד העמותות לזקן בישראל (הלב)