אתחיל דווקא מהסוף, פן מכונת הרעל מצד שונאי נתניהו (כן, גם שם יש מכונת רעל) מיד יקפצו ויגידו: הביביסט/השופר נחלץ להגן על אדוניו. אז ככה: נתניהו חייב להתפטר מיד אחרי המלחמה בשל חלקו במחדל הנורא של שבעה באוקטובר. את מידת האחריות תקבע ועדת חקירה ממלכתית (דבר שלנתניהו אפילו לא היה העוז להודיע על הקמתה), אבל כשם שכשקבוצה כושלת מחליפים מאמן, כך גם צריך לעשות מיד בסיום "המשחק".
אחרי שהבהרתי את מה שלטעמי הוא מובן מאליו, עכשיו אומר את המילה הלקוחה מיידיש, "פארגינען" - ולפרגן לנתניהו על ההחלטה להיכנס לרפיח. מדובר בהחלטה לא פופולרית גם בקרב מי שאינו דובר יידיש, אבל החלטה אמיצה. היא עומדת בניגוד לעמדת "הפטרון" האמריקני, בניגוד לעמדת רוב מנהיגי אירופה, בניגוד לעמדת בית הדין הבין-לאומי שממרק את הצווים, בניגוד לעמדת לא מעט פוליטיקאים שקראו לחכות כי זה עוד לא הזמן ואפילו בניגוד לעמדת פרשנים ביטחוניים שהפכו לאורקל באולפנים - דוגמת אלוף יצחק בריק, שמסביר: "הכניסה לרפיח תאבד את חטופינו, תפגע בחוסננו המדיני, הביטחוני והלאומי. נתדרדר לתהום והכול ממניעים אישיים. ההנהגה מהמרת על קיומה של המדינה. זה כדור שלג שאין ממנו חזרה".
בסד לחצים כזה - מידידתנו המעצמה החזקה בתבל, מהמפגינים ומהאלופים שמוגדרים "כאלה שמבינים", מנהיג היה נוטה לפחד. לעצור. להרוויח זמן כעצת לפיד או כפי שכבר הדביקו לנתניהו: להיות "הססניהו". העבר מוכיח שאכן הוא היסס לא מעט. יש הטוענים שב-2014 הוא הוא שהדליף מהקבינט את מצגת צה"ל, שהזהירה מפני מאות חיילים הרוגים אם ניכנס לרצועה. תומכיו קבעו אז שהוא זהיר. מתנגדיו אמרו: נתניהו פחדן.
אז מה קרה עכשיו? הרי לרפיח אפשר היה להיכנס מזמן, מיד אחרי ח'אן יונס, בית חאנון וסג'עייה. אז לישראל היה מומנטום. חמאס עוד לא מלכד את רפיח ומבחינת העולם רפיח היה עוד מקום זניח. גם לעשות את זה דווקא בשבוע האירוויזיון?! לא חבל על הדוז-פואה? אין לי תשובה חד-משמעית. האם נתניהו רצה למצות את המשא ומתן? האם הוא פחד ורק עכשיו קיבל את גלולת האומץ או שהבין שעד כה הוא לא עמד במה שהבטיח: לא מוטט את חמאס, לא תפס את סינוואר "חי או מת" כדברי הרהב של אנשיו ולא שחרר את החטופים. רמז לכתב החידה הופיע במובלע בסקר האחרון שפורסם בחדשות 12: 28 אחוזים (!) ממצביעי גוש נתניהו סבורים שעליו להתפטר מיידית. מדובר בנתון מדהים שמשמעותו לא בהכרח ההכרה לפתע שלנתניהו חלק מהמחדל אלא שעד כה, מאז תחילת המלחמה, הוא פשוט, לדידם, לא סיפק את הסחורה.
ישראל מותקפת מכל עבר ומכל העולם, במילים ובטילים. אפילו על ידי החות'ים. בעבר מנהיגים קרסו כאן תחת הלחץ. ההיסטוריון אורי מילשטיין טען שרבין, רמטכ"ל ששת הימים, קרס שבועיים לפני המלחמה בשל התקף פסיכוטי, כשהתברר לו שבניגוד להערכות אמ"ן פניה של מצרים למלחמה. בסביבתו טענו שזה רק התקף ניקוטין שחייב מנוחה בת יומיים. מילשטיין טען שרבין, מאותו רגע, כבר לא תפקד. שראש הממשלה אשכול היה מותש ולמעשה הוזז מתפקידו הנוסף כשר הביטחון. בן גוריון חשב שהצבא והמנהיגים אינם מתפקדים, ולא בכדי דיין הובא כ"שחקן חיזוק" בסך הכול תשעה ימים לפני המלחמה. היסטוריונים טוענים שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים גולדה שקלה להתאבד. אחרים אמרו שהיא דווקא הייתה "הגבר" היחיד בקבינט המלחמה, אבל אין ספק שהלחץ, ברבות הימים, הכריע את בריאותה. מנחם בגין הודיע לממשלה באוגוסט 1983 שהוא "אינו יכול עוד". מזכירו הצבאי טען שחודשים ארוכים הוא חדל מלתפקד. בריאותו התדרדרה ובסוגיות ביטחוניות הוא אמר למזכירו: "תעשו מה שאתם מבינים". מזכיר הממשלה דאז, דן מרידור, הסביר: בגין נמנע מלהיראות בציבור רק בשל מחלת עור שתקפה את פניו, אבל אישר - "מצב רוחו התדרדר כי ראה עצמו אחראי למלחמת לבנון. הוא היה אדם מוסרי מאוד. העצב ניכר על פניו".
אפשר להסכים עם נתניהו, אפשר להתנגד לו, אבל אי אפשר לחלוק על העובדה שיש לו ביXים מברזל: לעמוד מול כל העולם ולהתעקש על שלו. אומנם, קשה להבין כיצד מצליחים למוטט את חמאס או ללחוץ עליו כשמראש אתה מודיע שהמבצע מוגבל, ובכל זאת - אם יצליח לעמוד בהבטחתו הוא יקבל נקודות זכות ואם לא, הוא יגמור רע מאוד. בניגוד לזכויות שיש לבגין, שסיים אגב ללא בית משלו (כן, מרידור הצליח למצוא עבורו דירה בשכירות של 600$ ששולמה מכיסו), נתניהו אומנם יחזור לאחד מבתיו בירושלים או בקיסריה - עם הרבה רכוש ובלי טיפ טיפת כבוד.