שאלה: אנחנו רואים שהמשא ומתן לעסקת חטופים הגיע למבוי סתום, אפילו המתווכות כבר לא להוטות להיות חלק וחמאס נותר עיקש בעמדותיו. מה יכולנו לעשות אחרת כדי לא להגיע למצב הזה? איפה היו ההזדמנויות שפוספסו?
בכל מה שקשור לאפשרות של עסקת חטופים, צריך לזכור שאנחנו מתנהלים מול חמאס, ארגון שב-7 באוקטובר למדנו שהוא הרבה יותר גרוע מדאעש. הרציונל שלו הוא שונה מהרציונל של מדינת ישראל, ובכלל של העולם המערבי. אפילו העולם הערבי נכנס להלם מהחשיפה לזוועות שהתגלו לו ב-7 באוקטובר ומהחטיפות של ילדים, נשים וזקנים.
באירוע של החטופים, יחיא סינוואר הולך על הקצה ומושך אותנו יחד איתו אל הקצה. את הפעימה הראשונה של שחרור החטופים הוא עשה כי היה לו מאוד נוח, ובעיקר מתוך רצון לשפר את מעמדו בעולם הערבי. לכן, מבחינתו, הוא נתן את האישור בלחץ של מנהיגות חמאס בחו"ל, קטאר, מצרים ובכלל של העולם הערבי לעשות את הפעימה הזאת. גם הוא, סביר להניח, היה מופתע מעוצמת המחאה שקמה בעולם הערבי נגדו.
בהמשך המלחמה, וככל שהעצימות הצבאית גברה, כך הוא התנהל לאורך כל המשא ומתן. הוא שיחק בנו, היתל בנו, כמו שהוא עשה מאז 2014 בסוגיית השבויים והנעדרים. למעשה, הוא מהתל בכל מי שמעורב במשא ומתן, כולל המתווכות. סינוואר יסכים לעסקה נוספת רק כשזה יהיה לו נוח. למרות זאת, אין לי ספק שככל שהזמן עובר, המחיר גדל ומניסיון העבר ההתעקשות גדלה.
סינוואר ואנשיו רואים ב-133 החטופים מגן אנושי ואמצעי לשמירה על ביטחונם האישי. מעבר לכך, אותם חטופים, בראייתו של סינוואר, משמרים את הלגיטימציה שלו כמנהיג: זה מכריח גורמים אחרים להגיע אליו, להתחנף אליו, להתנהל מולו בדרכים שונות. אותם שליחים מעניקים לו את התחושה שהוא רלוונטי ומשמעותי במלחמה. בסופו של דבר, סינוואר הוא זה שמקבל את ההחלטות ומתייעץ עם מוחמד דף, אחיו מוחמד סינוואר, מח"טים ואישים נוספים כמו חברו רווחי מושתהא. את הדרג המדיני של חמאס בקטאר, בלבנון ובטורקיה הם לא סופרים כלל.
בהקשר האיראני, אין ספק שסינוואר חיכה לראות מה תהיה התגובה של טהראן לחיסולו של הקצין הבכיר בדמשק. הוא, אני מניח, הופתע מהצלחת ההגנה הישראלית והתגובה באספהאן. סינוואר כל הזמן בוחן את המהלכים במדויק על בסיס התנועות הגיאו-פוליטיות והצבאיות שיש לישראל מול יריבות אחרות, גם בלבנון וגם באיראן. אצלו, הכול מושפע מהכול. לכן, הסירוב של חמאס במשא ומתן הוא המשך של אותו קו וסירוב למתווה שגובש בקהיר. בכל פעם הוא מציג סייגים אחרים. גם כשהארגון מצהיר שאין לו 40 חטופים, סביר מאוד שהוא מהתל בנו, שוב ניסיון להציב סייגים ומכשולים במשא ומתן. גם קטאר וגם מצרים התייאשו לגמרי מסינוואר וממי שמנהלים בשמו את המשא ומתן.
שאלה: אנחנו רואים שבפועל ברצועת עזה מתנהלת אך ורק פעילות בט"ש ואבטחה, ולא תמרון צבאי עצים. האם לדעתך ניתן להתקדם לעסקה ללא קיומו של לחץ צבאי ברצועה? האם אין לנו ברירה כרגע אלא להרחיב את הפעילות הצבאית לרפיח ולמחנות המרכז?
המתקפה האיראנית והאירועים האחרונים, סביר להניח, שכנעו גם את ארצות הברית שצריך עצימות אחרת מול חמאס. העצימות האחרת עשויה להיות, בעיניי, לחץ על קטאר לגרש פעילים מדיניים של חמאס משטחה. האפשרות הנוספת היא לחץ אמריקני על קטאר לחלוט או לסגור חשבונות של חמאס במדינה, אם כי סביר שלא יעשו זאת. קטאר באופן מסורתי פועלת בדואליות בזירה הבין-לאומית: מצד אחד הם תורמים למדינות טרור כמו איראן ובחשאי גם לחמאס, ומצד שני מסייעת לישראל בסוגיית הכספים שהוכנסו לרצועת עזה (כסף שהלך דווקא לאזרחים, לסיוע אזרחי ולטורבינות חשמל - אך חמאס לקח חלקים ממנו גם להתעצמות). למרות הקשרים עם חמאס, בנסיכות נזהרים מאוד בגלל המערב וארצות הברית שלא לחצות את קו מימון הטרור באופן ישיר. מתקפות על קטאר וההתנהלות שלה לא חיוביות בהקשר של המשא ומתן. עלינו לנצל כל יכולת אפשרית של המתווכות כדי לנסות ולחזור חזרה לשולחן המשא ומתן ולדיונים.
מצרים, מצידה, יכולה ללחוץ על חמאס באופן עקיף באמצעות האפשרות לתת לעזתים לצאת למצרים, בין אם מדובר בטיפולים רפואיים ובין אם מדובר בדברים אחרים. עם זאת, מצרים לא תוכל להערכתי לנהל את הסכסוך הזה כמתווכת מבלי שקטאר תהיה מעורבת.
סינוואר ימשיך במניפולציות כל הזמן. מבחינתו ומבחינת אנשיו, לחץ משפחות החטופים על ממשלת ישראל הוא לחץ אפקטיבי במשא ומתן. הוא שוגה שוב, ואינו מבין שבישראל יש תמיכה רחבה בשחרור החטופים. הלגיטימציה שחלק מהמדינות נותנות לחמאס, אם זה בעקיפין ואם זה במישרין, זה אחד הדברים שמחזקים את סינוואר. צריך להיות ברור שעצימות צבאית, עם עצימות מדינתית של הלאמת כספים, גירוש פעילים ורדיפה פעילה של מנהיגי חמאס בכל העולם - הם שיצליחו להפעיל לחץ על חמאס לחזור לשולחן המשא ומתן.
צריך לזכור כי המלחמה, מאז 7 באוקטובר, היא רב-זירתית וקשורה אחד בשני: דרום, איו"ש, לבנון, איראן ושחקני הפרוקסי שלה. סינוואר מסתכל כיצד אנחנו פועלים בצפון, כיצד פעלנו מול איראן, חוכמתה ועוצמתה של התגובה מול איראן ומכך עושה אדפטציה למצבו והתנהלותו. עלינו לפעול בעוצמה מול חמאס ברצועה, לחסל את בכירי חמאס בכל מקום בעולם, לטפל בגירוש פעילי חמאס מקטאר, הלאמת רכוש כמו חשבונות בנק ועוד. רק עוצמה ולחץ צבאי ישיבו את סינוואר למשא ומתן על החטופים. בהקשר הזה, נראה שאין מנוס מכניסה לרפיח ומחנות המרכז. עלינו להגביר את הפעילות הצבאית כדי לקדם את שחרור החטופים. סינוואר ואנשיו מבינים רק כוח, עוצמה, לחץ על הדרג הפיקודי וחיסולים.
ומילה על הצפון ועשרות אלפי העקורים ממנו. לצד מחויבותנו לתושבי הדרום, עלינו לעשות הכול כדי להשיב את תושבי הצפון לביתם ולהשיב את ההרתעה מול חיזבאללה. לא ייתכן שהצפון הפך לחבל ארץ שומם וריק מאוכלוסייה ציונית וערכית שחיה והתפרנסה בו מאז קום המדינה, ולפני כן. הכול קשור בכול, וסינוואר מסתכל על התגובה שלנו בכל אותן חזיתות בהן אנחנו פועלים. ישנה חשיבות עצומה לעשות הכול בתיאום עם ארצות הברית וכמה מדינות שתומכות בנו מאז 7 באוקטובר. עזה לא הולכת לשום מקום, ולכן השבת 133 החטופים והשבת תושבי הצפון היא בראש סדר העדיפויות שלנו.
אנחנו חייבים לטפל בחוב המוסרי והערכי של השבת החטופים, השבויים והנעדרים, שחלקם יושבים בשבי חמאס כבר כמעט עשור. אחרת, לא נרגיש שלמים עם מה שהקרבנו במלחמה הזאת אם לא נחזיר את מי שנשאר שם.
ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר, אלוף במיל' ניצן אלון ואנשיהם עושים עבודה מקצועית מצוינת מול המתווכות במאמצי התיווך ובהשגת מודיעין איכותי בנושא החטופים. לצידם, הדרג המדיני חייב להתגבר על שיקולים זרים וקואליציוניים ולהתעלם מהם, כולל מבן גביר ושות׳ המתנגדים לעסקה. אני מעריך שבשעת אמת סמוטריץ' לא יתנגד לעסקה אם תהיה כזאת. שיקולים קואליציוניים בסוגיית החטופים יהיו קטסטרופליים. שחרור החטופים הוא יעד אסטרטגי חשוב ומהותי לישראל, והפעילות הרופסת בדרך לשחרורם פוגעת בנו בחלק מהזמן. חייבים כרגע לבחון מחדש את האסטרטגיה מול חמאס, וגם מול ארצות הברית.
>>> ירון בלום היה מתאם השבויים והנעדרים הרשמי מטעם מדינת ישראל בשנים 2017–2022, והוא בכיר שב"כ לשעבר