דוד שלי, שלמה מנצור היקר.
זה בלתי נתפס שכבר 230 ימים אנחנו דואגים לשלומך, מתייסרים בשאלות איפה אתה. מה אתה עושה? מה אתה מרגיש? האם יש לך אוכל? האם נתנו לך בגדים לחמם את הגוף? על מה אתה ישן? האם המחבלים הארורים מאפשרים לך לראות אור יום? איך אתה שורד את התופת?
מקווה שאתה מרגיש, או אולי יודע, שאנחנו המשפחה עושים ככל יכולתנו להשאיר אותך במודעות ולהחזיר אותך הביתה. כבר כל המדינה יודעת, וגם ברחבי העולם יודעים, שאתה יליד עיראק, שחווית בילדותך את פוגרום הפרהוד, שעלית לארץ ואתה בין מקימי קיבוץ כיסופים, שאתה אוהב את מזל אשתך ואת חמשת הילדים שלכם, כמובן גם את 12 הנכדים, שאתה עבורם סבא נפלא. כולם יודעים איזה אדם טוב אתה, שנתינה היא ערך חשוב לך ושכולם אוהבים אותך - מגדול עד קטן. כולם גם יודעים כבר שאתה אוהב לאכול גלידה פיסטוק.
כשעמדתי על הבמה בכיכר החטופים, ערב יום הולדתך ה-86, באמצע חודש מרץ, ביקשתי מכולם לחשוב על מצב שבו סבא שלהם נמצא במנהרות חמאס - ללא בגדים, ללא אוכל, ללא שינה ועם תחושה שנשכח מאחור. בעזרת המוני האנשים שהיו שם ודמעו, ניסינו לשלוח לך איחולים חמים, אנרגיות טובות וחיבוקים מרחוק. ניסינו לחזק אותך ואותנו לשמור על התקווה ועל הרוח.
כיום, חוסר הידיעה מה עלה בגורלך מדיר שינה מעינינו. בהתחלה הצלחנו לדמיין שאתה מתלוצץ עם שוביך. קיווינו שבעזרת הערבית השגורה בפיך תצליח לדבר אל ליבם. עכשיו כבר קשה לנו להחזיק בתחושה זו ואנחנו חוששים לגורלך.
שנים דאגת ממה שקורה מעבר לגדר של קיבוץ כיסופים. שיתפת אותי, האחיינית שלך, שאתה לא מבין איך ייתכן שהם, העזתים, יכולים להתקרב אליכם כל כך באין-מפריע ובאין-גבול. שנים ספגתם, אתה ואשתך מזל, לצד בני הקיבוץ ובני הקיבוצים האחרים, את ירי הטילים, את בלוני התבערה והשרפות, את ההפגנות וריחות הצמיגים השרופים שהתפזרו באוויר, מרחק נגיעה מכם. שנים חייתם בפחד, בחוסר ביטחון קיומי. מכרו לכם את האשליה שהגדר תמנע כל חדירה, שהצבא יגן עליכם, שיש על מי לסמוך, שאתם בטוחים בארץ ישראל. האשליה הזו התנפצה לכולנו מול העיניים ב-7 באוקטובר.
אין צל של ספק כי למדינה, שכשלה בהגנה עליך, בחג שמחת תורה, יש אחריות להחזיר אותך (ואת כולם וכולן, כמובן) למשפחה המחכה לך בכיסופים רבים ובקוצר רוח, לפני שיהיה מאוחר מידי! לפני שלא אוכל להרגיש שוב את הנשיקה המדגדגת שלך על הלחי שלי, לפני שלא אוכל לנשום לרגע את ריח האפטרשייב שלך, לפני שלא אוכל לספר לך כמה התגעגענו אליך. זה בלתי נתפס שאתה לא כאן. תחזור כבר! תחזרו כולם!
>>> נעמה כהן היא בת אחותו של החטוף שלמה מנצור מקיבוץ כיסופים