זה קורה בניו זילנד, באתיופיה, במקסיקו, בצרפת ובאוקראינה, זה קורה בקיבוצים ובשכונות חרדיות, בבסיסי צבא ובפנימיות, בבתי כלא ובבתי הפאר הגדולים ביותר. יהודים מכל סוג ומין, בכל צורת אמונה וכל מנהג ומסורת, יושבים באותו לילה לשולחן. הם אוכלים דברים שונים, הם לבושים אחרת, לא כולם מדברים באותה שפה, והם בטח שלא מסכימים על הכול – אבל בכל זאת יש משהו משותף בין כולם, בין כולנו: אנחנו מספרים את אותו הסיפור. סיפור מלא בניסים, סיפור מלא בשאלות פילוסופיות, סיפור שעדיין מתווכחים על האמיתות ההיסטורית שלו, אבל סיפור שלם ומגובש, שכל יהודי מכיר. בניגוד לדתות אחרות, שהחגים שלהם סובבים סביב הנביא או האל, החג הגדול שלנו עוסק בסיפור ההיסטורי של העם.
רק כשהפכתי לאבא בפעם הראשונה, הבנתי את מלוא משמעותו של הפסח וידעתי שהמהות שלו היא לא רק הודיה לה' על שרשרת ניסים יוצאת דופן, או זיכרון ולימוד של תולדות עמנו. עוד לפני שיצאנו ממצרים כבר צווינו "והגדת לבנך", כי הסיפור שלנו הוא לא רק העבר וההיסטוריה, הוא גם ההווה המתמשך והעתיד של העם הזה. ואני, שילדיי כבר גדולים וכבר יודעים את ההגדה ומכירים את המדרשים והמסורות, עדיין מספר בכל שנה כאילו מדובר בסיפור חדש לגמרי שהם עומדים לשמוע בפעם הראשונה.
שבועיים לאחר הפסח נחגוג את יום העצמאות. אני אפילו לא יודע אם "נחגוג" זו המילה המתאימה למה שעומד להתרחש כאן בכיכרות הערים, בטקסים הממלכתיים וגם בבתים ובמשפחות הגרעיניות. גם ביום העצמאות, יחד עם יום הזיכרון (ושבוע לאחר יום השואה) אנחנו מספרים סיפור לאומי. זה לא סיפור עתיק - יש בינינו אנשים שממש חיו אותו מתחילתו, זה לא סיפור מסתורי שעובר בעל פה מדור לדור – יש לנו סרטים, שידורים, מסמכים וכתבים מפורטים, ולמרות שגם בסיפור המדינה הזו משולבים כמה ניסים, אין לנו לא סנה, לא מכות ולא קריעת ים סוף.
ודווקא את הסיפור החדש הזה, כשכל עמי העולם מביטים עליו כסיפור הצלחה כמעט בלתי הגיוני, אנחנו מסרבים לקבל. מספיק שנשים לב לסערות סביב כל החלטה בנושא פרס ישראל, והדלקת המשואות והטקס הממלכתי, ושידורי הטלוויזיה ולימודי האזרחות וההיסטוריה הקרובה, כדי שנבין את המצב. עם ישראל לא מסוגל להסכים על כלום, אולי מלבד מיקי ברקוביץ'.
אם גוף ממלכתי היה מפיק את "הגדת מדינת ישראל", מעין אוסף רשמי של טקסטים ושירים ומצוות שהיינו אמורים לקרוא בערב יום העצמאות, אף אחד לא היה מתייחס אליו (כולל בני משפחותיהם של העורכים). גם אם ברור לכולנו, או לפחות לרובנו, שמדינה יהודית מודרנית בארץ ישראל היא פרק חשוב בסיפור המפואר שמתחיל ביציאת מצרים, במצב הדברים כרגע אי אפשר לייצר שום קונצנזוס לגבי התקופה הזו. כל מי שמספר לבניו בליל הסדר על העם הקדמון שיצא לפני אלפי שנים למסע ניסי נגד כל הסיכויים, מתחיל לשנות גרסאות כאשר מדובר במאה השנים האחרונות. הציונות? יש שרואים בה תנועת כיבוש זרה. ההתיישבות החלוצית בגבולות? לא חסר מי שמגדיר את זה כהשתלטות נדל"נית. קביעת יום המנוחה ואופייה היהודי של המדינה? "נו, כך התחילה הכפייה הדתית".
כמובן שהכול מגיע לשיא כאשר אנחנו מדברים על השנה האחרונה. מה שכל כך מדאיג אותי הוא שכבר לא מדובר בוויכוח או בקרב גרסאות, אלא בסיפורים שונים לגמרי שחלקים בחברה הישראלית מספרים לעצמם.
אני מעיז לחשוב קדימה, ושואל את עצמי מה יהיה כאן בעוד חמישים או מאה שנה. כיצד תיראה המדינה הזו, והיכן יהיה העם שלנו. דבר אחד ברור, התשובה לכך תלויה מאד באופן שבו נספר את הסיפור, וכמה משותף יהיה לו עם הסיפורים האחרים שהיהודים ימשיכו לספר. "והגדת לבנך" עובר את מבחן הזמן בהצלחה מופלאה כבר יותר מ-3,000 שנה. אנחנו, ובנינו, ובני בנינו נצטרך להכניס לקונצנזוס היהודי של סיפור יציאת מצרים גם את השיבה המחודשת לציון, ואת הריבונות השלישית של העם היהודי.