הכניסה הצפויה לרפיח לא תהיה שונה בסוף ממה שהושג בח'אן יונס, בעיר עזה או בכל מקום אחר שצה"ל כבש ברצועה, נטש והותיר לבסוף את השטח בידי חמאס.
מודל הפעולה החוזר ונשנה הוא שצה"ל מתכנן תוכניות להיכנס לעיר או מחנה פליטים, מפנה עד כמה שניתן את האוכלוסייה האזרחית מהמקום, מרכך את היעדים המופללים באש מסיבית, נכנס בלחימה חזקה, מפרק בתוך השטח המסוכן את כוח הטרור הצבאי שמגן במקום, מתקדם בפעולה איטית, זהירה אך מאוד נחושה, מחסלים הרבה מחבלים, מפוצצים את התשתיות וגם את כל מה שסביבם, מוצאים חומר מודיעיני ועוד.
לבסוף, אחרי לחימה קשה ובמחיר של טובי בנינו חוזרת השאלה מה עכשיו: שוב נערכים להגנה ממושכת, עוברים הלאה, אין כל הגדרה, דממה מדרג מדיני, שום הנחיות מה רוצים לעשות עם השטח שזה עתה נכבש. פה ושם ממשיכים לחסל מחבלים, ומתחילים לחטוף נפגעים כי האויב מתאושש, מתחילים לעשות טעויות, נפגעים ממטענים ככל שהכוח יותר סטטי, חוטפים מארבים לאורך צירי האספקה, וחוטפים במגננים אש מצלפים וחוליות נ"ט ששרדו כי בסוף אי אפשר באמת להרוג בכל מקום את המחבל האחרון. אגב, אם נבדוק נגלה שחלק ניכר מהנפגעים נפגעו מאחור ואחרי ההתקפה, ולא בקדמת הלחימה.
כך, דרג הפיקוד מחליט שאין טעם בהישארות מיותרת בשטח היות שאין שום הנחיות על עתיד השטח מהדרג המדיני, מקבלים החלטה טקטית ויוצאים החוצה למגנן חיצוני, שם בטוח יותר לשהות, וכשיגיע מודיעין יעשו פשיטה על איזה יעד מזדמן. יתר על כן, היות שהמצב הקיים דומה לפעילות בט"ש כמו בג׳נין, לא נדרשים הרבה כוחות, אז מדללים את החטיבות למינימום הנדרש.
כשראש הממשלה מדבר על הגברת הלחץ הצבאי, ועל כך שאנחנו "כפסע לפני הניצחון", אין בכך באמת קשר למציאות ואין לאף אחד מושג על מה הוא מדבר. המלחמה הגדולה כבר הסתיימה מזמן, בשטח אין לחימה רצופה או עיקשת, אין כל כך יעדים, וממילא אין שום לחץ, יש רק היתקלויות מול רסיסי חמאס שמנסה להשתקם. מה שכן, הכאוס משתלט על הריק שבשטח, ובהיעדר שליטה אזרחית אנשי חמאס חוזרים לשלוט. כך, שלב אחר שלב, הישגי הלחימה שמושגים בדם ויזע רב מתבזבזים, וכעת כבר אין שום קשר בין המלחמה המתנהלת למטרותיה שאינן מושגות.
כדי להחליף את שליטת חמאס בשטח נדרש גורם להעביר לו את המפתחות, אבל זה לא בידי הצבא להחליט והטרמפ הממשלתי על כתפי הצבא לא מגיע ליעד מדיני. רובים לא בונים תחליף ריבוני.
ניסיונותיו של שר הביטחון גלנט מחודש פברואר להציב פתרון נתקלו באטימות מוחלטת של ראש הממשלה עצמו, שגם בורח מהדיון וגם נאלם דום בהחלטה המתבקשת. זהו מצב כשלעצמו חמור מאוד, כשהגורם הבכיר ביותר במדינה, בזמן מלחמה, בורח מההחלטה הכי חשובה שהוא נדרש לקבל.
לאורך כל המלחמה קיבל הקבינט רק מספר מצומצם מאוד של החלטות אמיתיות. דווקא החשובה ביותר שבהן, על לקיחת האחריות, זאת שנועדה להבטיח את הישגי הצבא, לא התקבלה. שאל אותי איש מילואים מוערך - האם לדעתי ראש הממשלה מבין מה המצב בשטח? עניתי על כך שקיים בי הספק באשר למידת מחויבותו של ראש הממשלה לממש את האחריות הלאומית הנדרשת ממנו.
כיבוש רפיח עומד לפנינו, וכדי שרפיח לא תהווה המודל החי לכישלון המלחמה - יש לקבל את ההחלטה על היום שאחרי ביום שלפני. אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל, שר הביטחון והשרים בני גנץ וגדי איזנקוט צריכים להתנות את הפעולה בהחלטה הקריטית ביותר: למי מוסרים את המפתחות בסיום הכיבוש של העיר רפיח, שהרי להילחם בחמאס ולמסור לו חזרה את מפתח העיר מיד לאחר תום הלחימה זו איוולת ידועה מראש וסיכון חיילינו לשווא.
אסור לטעות, הלחימה ברפיח תעלה במחיר יקר מאוד. רפיח הוא המקום הצפוף ביותר וקשה מאוד להילחם בתוכו. צה"ל לא יוכל כנראה להשתמש באש מרובה, אלא באופן מדוד, בגלל אזרחים שלא יעזבו, נוכחות בין-לאומית וארגוני סעד שנמצאים שם ובגלל הרגישות מול השכן המצרי. אלו מגבלות שיעלו כנראה במחיר נפגעים בלתי מעורבים, שלא לדבר על כך שחמאס קרוב לוודאי מכין את השטח לכניסת צה"ל, וגם יעשה הכול למקסם הרג אזרחים בנוסח כפר כנא וסברה ושתילה, מה שגם יכול להוביל לסיום כפוי של המלחמה. חלק מהמחבלים יחמקו עם האזרחים במטרה לחזור אחרי הפעולה, שכן ברור שצה"ל תוך זמן קצר יצא משם. ועדיין, תהיה לחימה קשה.
אלא שאחרי כחודש של לחימה קשה וכואבת, יעמוד צה"ל כמו בח'אן יונס למול השאלה למי מעבירים את האחריות. שהייה ארוכה ברפיח הינה בלתי אפשרית מבחינה משפטית בגלל מעבר רפיח, שמשמעו כיבוש הרצועה, כך שצה"ל יידרש לצאת משם די מהר.
רפיח, תחנה אחרונה
הנושא החשוב והבוער ביותר הינו החטופים. ראש הממשלה, שמתעקש לשחזר את ההישג הקודם של הפעלת לחץ צבאי מול שחרור חטופים, ומתווכח עם עצמו על כל מיני מחירים, טועה ומטעה. הלחץ הזה כבר לא עובד ארבעה חודשים. למעשה, כבר לא נשארו לנו על סינוואר שום מנופים, אחרי כיבוש רפיח ייגמר המנוף האחרון.
סינוואר יודע היטב שנתניהו הוא תעודת הביטוח שלו, היות שאיננו מתכוון להכניס את פת"ח במקום חמאס. ישראל תצא מהשטח בלחץ בין-לאומי ולכן רק הוא יישאר לשלוט, מבלי שהוא נדרש לתת אף חטוף לנתניהו. גם אם יזדמן לנו להרוג את סינוואר, לא יהיה לנו בדיוק עם מי לשאת ולתת כי לא דאגנו לריבון אחר. למעשה, רק הקמה של שלטון אחר בעזה תאפשר לנו להחזיר את חטופים. חג החירות הזה הוא פצע מדמם בלב האומה ואין שום דרך לחגוג לנוכח הכישלון לשחרר את אנשינו הנמקים שם. רק תפילה נישא לשוב ולראותם במהרה.
ראש הממשלה, רפיח היא התחנה האחרונה. אחריה אין עוד תחנות נוספות כדי להמשיך ולמשוך את המלחמה בעזה. הגיעה העת להחלטה האמיתית והבלתי נמנעת שדחית כבר ארבעה חודשים - ההחלטה על "היום שאחרי" או למי מוסרים את עזה. את ההחלטה הזאת אתה נדרש לקבל כעת, לפני הכניסה לרפיח, כי ביום שאחרי רפיח כבר אין יותר מלחמה ברצועת עזה ודחיינות נוספת תקבור סופית את הישגי המלחמה.
חמאס, שאומנם חטף מכה צבאית קשה במשך שמונה חודשים, אבל בחידלון החלטתך הוא יישאר הריבון. ואתה, ראש הממשלה, יהיה זה שיגיש לו את פרס הניצחון. הוא השפיל את ישראל ב-7 באוקטובר וישלים את הניצחון השנה. בקו שאתה נוקט, סינוואר יישאר השליט בעזה גם אם ינהל אותה מהמחבוא כמו נסראללה. הוא עדיין המנצח - בגללך
כל ההצהרות והקביעות שלך במסגרת מטרות המלחמה כי נמגר את שלטון חמאס, בינתיים לא עשו דבר וחצי דבר כדי להשיג את המטרה. צה"ל מנצח בקרבות, אבל אתה מפסיד במלחמה. אין משמעות לכמה מחבלים נמשיך להרוג בשטח, ועד כמה ומתי נכבוש את רפיח. המצב הסופי ללא החלפת השלטון שם לא ישתנה, חמאס יצא מנצח.
אומר לך שר הביטחון גלנט, אומר לך גנץ, אומרים לך את זה ראשי הצבא, אומרים לך את זה האמריקנים, אומרים לך במדינות הערביות המתונות שעזרו לישראל במתקפה האיראנית, וכל בר-דעת ומעט אחריות מבין זאת. אתה, אבל, יודע את זה טוב יותר מכולם - יש או חמאס או פת"ח, בלי חלופה חמאס יישאר ברצועה.
רפיח זה המבחן רק שלך. צה"ל יודע את עבודתו והוא כבר הוכיח את זה כשפירק עשרים גדודים. אם אתה פוקד על הצבא להיכנס לרפיח ללא החלטה מקדימה למי מעבירים את האחריות עליה ועל הרצועה, מדובר בהחלטה מופקרת וחסרת אחריות. זה יבהיר לכולם כי אין לך בעיה לשלם במחיר של טובי חיילינו, במחיר שעזה תהיה ביצת לבנון הבאה שנשקע בה לשנים רבות. זאת גם ההחלטה להמשיך את מלחמת ההתשה מול חיזבאללה, ולהפקיר 80 אלף מתושבי הצפון שימשיכו להיות פליטים בארצם. אי סיום המלחמה בעזה פירושה הנצחת התבוסה של 7 באוקטובר.
ועוד דבר: ההחלטה האמריקנית להטיל עיצומים על גדוד נצח יהודה בצה"ל היא בושה עצומה שלא היה כמוה בכל תולדות היחסים עם ארצות הברית. היא מלמדת שבצד הסיוע, ההערכה, המחויבות והמסירות, השותפים האמריקנים רואים בהתנהלותנו ואוזלת ידינו, כמדינה לא מתוקנת. רפיסותו וחוסר מנהיגותו של ראש הממשלה כלפי בן גביר וסמוטריץ' שמסכנים את ביטחון ישראל, מונעת את קבלת ההחלטות על הפתרון הנדרש בעזה, מונעת את החזרת החטופים, מעמיקה את הבוץ בלבנון ותביא לכך שצה"ל כולו, לא רק גדוד נצח יהודה, לא יוכל להגן על ההתיישבות ביהודה ושומרון.
בהיעדר יכולת של ראש הממשלה לקבל החלטות גורליות, אין טעם בהמשך הישארותו של גנץ בממשלה. הדבר החשוב ביותר לעתידנו הוא ללכת לבחירות ועכשיו. אי אפשר להמשיך עם ראש ממשלה שבורח מהחלטות גורליות וממשלה שגוררת אותנו לקטסטרופה לאומית.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. היה קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים