הגשת תקציב 2024 וההודעה שהמילואים ושירות הקבע יתארכו הם זמן טוב לבחון את כלכלת ישראל. מענקי המילואימניקים, בהם התהדר שר האוצר כאילו הוא זה שמעניק אותם למשרתים ברוב חסדו, הם פלסטר במקרה הטוב והרבה פחות מזה במקרה הרע. הם ביטוי לגישה תקציבית מקולקלת שהשתרשה במדינת ישראל, ולהגנת השר סמוטריץ' נציין שלא מהיום.
בסוף חודש דצמבר, עוד לפני הגשת התקציב, היה ברור שהגישה למילואימניקים, ולכלל המשרתים, צריכה להיות גישה של נקודות זיכוי קבועות ונצחיות, ולא מענקים טקטיים. נכון, יש משפחות מילואימניקים שזקוקים לכסף כאן ועכשיו. אבל, כצפוי, חלק מהמענקים שימשו לקניית ספות ומוצרים נוספים. אין לי בעיה עם קניית ספות, שהמילואימניקים ובני משפחותיהם יעשו כרצונם בכספם, אבל הגישה של המערכת הממשלתית והתקציבית מקולקלת, לא ראויה ומסוכנת. אם אנחנו הולכים להרבה יותר ימי מילואים, יהיה קשה להתמיד בשיטת המענקים וגם לא ראוי. שר אוצר או שר ביטחון שמתהדרים במענקים, ומתנהגים כאילו היו סנטה קלאוס או דוד שמחלק סוכריות בבית הכנסת, חושבים, במקרה הטוב, על הטווח הקצר בלבד.
לכל מדינה, ובהתאם, לכל כלכלה, דרוש רעיון מסדר. יש מי שרוצים שנהיה כמו אירופה ומשווים אותנו ל-OECD. כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, ישראל איננה סקנדינביה. היא גם לא תהיה. גם איננו רוצים להיות כמו מדינות ה-OECD. ישראל גם איננה ארצות הברית של אמריקה - לא בתשלומי העברה, לא ביטחונית, לא תעשייתית ולא ולא. אנחנו זקוקים להמשגה כלכלית משלנו. הכלכלה הישראלית תשגשג על בסיס התשתית של "מעמד המשרת", וזה לא אוקסימורון.
בראש שלנו, המילה "משרת" מעלה אסוציאציה של מי שנמצא בדרגה נמוכה. במקורות שלנו, המשרת הוא מעמד מובחן ומוערך. הוא מעמד גבוה. המשרתים בצבא הם אלו שנספרים לצורך מפקד האוכלוסין של בני ישראל, והם נציגי המשפחות הנמנות כבעלי זכות לנחלה בארץ. המשרתים בצבא, לא משרתים מישהו אחר, אלא את העם שהם חלק ממנו. המשקיעים בהגנה על האומה הופכים להיות אלו שמקבלים לידיהם נחלות מתוך ציפייה שישקיעו בהקמת יישובים ובפיתוח שדות, יגדילו את היבולים ויביאו לצמיחה במשק. גם בעלי תפקידים נוספים כמו המשרתים בקודש, בין בבית המקדש ובין במערך הפקידות, הוכרו כבעלי מעמד מיוחד. לפעילותם הוקצה מעשר (10%) מתפוקת השדות, ובונוסים נוספים כדי להוקיר את עבודתם. עבודה עם מאמץ ושירות לאזרח.
לא פיצוי או מענק - מעמד מיוחד
גם במדינת ישראל היום צריך לבנות את מעמד "המשרת", שיוביל להוקרתם של בעלי עסקים גדולים וקטנים, אנשים בשכר גבוה יחסית וסטודנטים, מכל הגיאוגרפיה הישראלית, מרוב העדות, מהמושבים, הערים, ומהיישובים ביו״ש, שמשרתים בצבא ובמילואים. חשוב להכיר בכך שאלה הן הדמויות להערכה והערצה. זה גם תפקידה של התקשורת כמי שבונה תודעה, לבחור בהם כיושבי האולפנים וה"סלבס". אנחנו לא מחכים למטיפים חמורי סבר או לחמורו של משיח. אלה האנשים שמוערכים כפאר החברה והם משיחים בעצמם. לכן, בראש ובראשונה המעמד צריך להיות לכל החיים. לא תשלום, לא פיצוי, לא מענק ולא הטבה על מה שעשו. מעמד מיוחד המשקף את מי שהם.
בנוסף, הזכות לקרקע, צריכה להיות "מחיר למשרת" ולא "למשתכן". מעמד המשרת הוא מעמד גבוה ולכן צריך לזכות את המשרתים בהטבות בתורים לרופאים, משרדי ממשלה, מוזיאונים ועוד. משרתי הצבא בסדיר ובמילואים צריכים לזכות בנקודות זיכוי ממס הכנסה. כנ"ל גם ביחס למשרתי הקבע, ובעבר כבר הצעתי לעשות רפורמה דומה בפנסיה של הפורשים מצה"ל, כדי לעודד בני 40 שנמצאים בשיא כוחם להמשיך לתרום ולפתח את כלכלת המדינה.
שיטת נקודות הזיכוי חוסכת גם את המסע הארוך שעושה הכסף דרך מסננת הפקידים. במקום לגבות מס, ושבדרך מערך הפקידות יגבה תקורה על הכסף שלנו, פשוט יותר להשאיר את הכסף בארנקים של המשרתים.
אם נסכים על הגישה, שאנחנו רוצים את האנשים הטובים גם בחזית העשייה, והם אלו שעתידים לייצר ערך גם בשדה הכלכלה, זה לא יהיה מסובך מדי לבנות אלגוריתם שמיטיב כמו שצריך עם המשרתים באמצעות הקלות לטווח ארוך במס, ושהוא מבטא את מעמדם הגבוה של המשרתים על בסיס אורך השירות, הקרבת השירות (קרבי לעומת לא קרבי) ועוד.
וזה לא רק צבא. שירות יכול להיות במשטרה, במד״א, בהצלה, בחינוך ובמקומות נוספים. כל מי שיפעל מתוך אחריות לחברה ולמדינה, יהיה בעל מעמד וירוויח יותר בנטו. האלגוריתם כבר ישקלל בכמה נקודות זיכוי יוערך כל שירות. לדעתי, שירות במד"א או הצלה אינו שווה-ערך לשירות צבאי קרבי. שירות במשטרה או בפיקוד העורף מתקרב. אבל הייתי שמח שבמקום דאגה למגזר כזה או אחר, בשאלות ערכיות אלו יעסקו נבחרי העם.
הבעיה היא, שזו חשיבה של השקעה לטווח ארוך, לא חלוקה לכיס של מזומן ביד ומיד. הפוליטיקאים כאילו מעבירים אלינו את הכסף, אבל בעצם הוא נמצא תחת ידם, ומשרת אותם. אין לי שום ציפייה מהשרים/עסקנים החרדים (חוץ ממשה ארבל) שיתמכו בהצעה מעין זו, אבל כל שר מהליכוד, מהציונות הדתית ומהמחנה הממלכתי שלא מסוגל לתמוך בהצעה, שילך הביתה עכשיו.
להסדיר את שירות לומדי התורה
שנים מאתגרות לפנינו. שנים של לקיחת אחריות. בשביל שנהיה ראויים, צריך להתחיל בסולם הערכים, וחשוב שהוא יהיה ברור ושנפעל קודם כל על פיו. חשוב שכחלק מהערכים נתמוך גם בלימוד תורה ברמה גבוהה כדי שניצור תורת-חיים לעתידה של האומה, אבל צריך לעשות את זה במסגרת תקציב ותקנים. כמו כל פעילות אחרת, התקציב לא יהיה מבוסס על מספר הראשים שנרשמו ולא כוח פוליטי מזדמן, אלא אחוז מסוים מהתקציב ותו לא. ייקבע מספר (לעניות דעתי כאלפיים) של משרתים תורניים שהציבור, באמצעות נציגיו, מעוניין בפעילותם, והם יישבו בכל ערי ישראל וביישובי הספר. כל מי שחפץ ליבו בתורה ייגש למבחני קבלה לתפקיד, והתקציב יממן רק את הנבחרים שיקבלו מלגה או שכר, כנהוג במוסדות להשכלה גבוהה. כך תיבנה אליטה תורנית אמיתית ולא ישיבות קיבוץ, או ישיבות שכל אימא שולחת אליהן את ילדיה כדי שתוכל לישון בלילה.
במקביל, ובמסגרת סולם הערכים, חייבים פתיחות לכולם. כדי לפתוח את מעמד ה"משרת" לכולם, צה"ל יידרש באופן מיידי לפתוח יחידות לחרדים. כן, לא יהיו בנות ביחידות אלה, ואולי יהיו גם אלמנטים שאינם קיימים ביחידות אחרות. רבים יראו בכך מחיר, ואפילו מחיר משמעותי. בחיים יש טריידאופים (tradeoffs). אין אוטופיה. אבל כדי לחיות ביחד צריך לשנות פה פאזה, ובפועל הבנות ישרתו כמעט בכל היחידות בצה"ל. כדי לבנות את מעמד המשרת צריך לאפשר. ככה זה כשפועלים בגישת ההערכה וההוקרה.
לאחיי החרדים הצעירים אני פונה שוב. זו העת שלכם. אתם ראויים. אתם עתודה כלכלית וגם עתודה משרתת. "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ", תהיו חלק ותקבלו על זה שכר. גם כאן גם בעולם הבא.
>>> מייקל אייזנברג הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן ההון-סיכון ״אלף״, משקיע הון-סיכון בתעשיית ההיי-טק הישראלית והאמריקנית