בימים אלה ברפיח שוהה אוכלוסיית עקורים של יותר ממיליון ו-200 אלף איש, ויותר מ-300 אלף תושבי רפיח. המקום הוא כמו סיר גדוש, רותח ומבעבע שאיים להתפוצץ בכל רגע. התשתיות שם לא מסוגלות להכיל את גודל האוכלוסייה, מצב התזונה משתנה לפי האספקה ורמת התברואה נוראה. בתוך הכאוס הזה מנסה חמאס לקיים את הישות האחרונה בשליטתו, לאחר שניסיונו לקום מחדש כמערכת מתפקדת בבית החולים שיפא נכשל במבצע מתוחכם של צה"ל.
חמאס, שמרבית תשתיתו הארגונית והצבאית בצפון הרצועה ובמרכזה נהרסה, עשה מאמץ גדול להיערך מחדש כארגון בשלושת החודשים האחרונים. הוא הפך את בית החולים שיפא למחנהו הראשי, ובמתחם הגדול בנה מחדש את מפקדות השטח שלו ושל הג'יהאד האיסלאמי שתחת חסותו. בתחכום רב פעלו פיקוד הדרום והשב"כ יחד ואפשרו למערך הזה להבנות, ואף הקנו לו תחושה כי בית החולים הוא "מחוץ לתחום". כך משך אליו המקום כאלף מחבלים ושרשרת פיקוד גדולה שקבעה את מקומה שם.
שבועות קודם לכן, במבצע קפדני ומתוכנן היטב, סגרו הכוחות על המתחם, תפסו מיד שטחי מפתח בתוכו וסגרו על המחבלים בתוך המבנים, באופן כזה שאיש לא הצליח לברוח. מעטים נלחמו על חייהם וכמאה חוסלו – כולל בקרבות פנים אל פנים. הרוב, יותר מ-500 מחבלים, נכנעו. "השלל" העצום שהתגלה הוא אמל"ח, מודיעין ואנשים. ולמרות כל זאת, איש מהחולים ומהצוות הרפואי לא נפגע. שיפא הפך להיות מבצע הכותרת של המלחמה, בהיותו בעל הישג אופרטיבי משמעותי שפגע קשה מאוד ביכולת של חמאס להתאושש ולהתארגן מחדש בצפון הרצועה.
מיגור המפלט האחרון של ארגון הטרור העזתי ברפיח יכול להיעשות בשתי דרכים: דרך צבאית טקטית, בדומה לח'אן יונס, כמבצע שיפרק את ארבעת הגדודים שם. אם נניח לרגע את המורכבות בצד, מבחינה צבאית לא ישנה ההישג את המציאות שכבר קיימת במרבית הרצועה – חמאס מפורק אך לא מוכרע. אלא שמבצע צבאי לא מתואם פירושו "מלכודת אסטרטגית". לחלופין, פעולה אסטרטגית מתואמת כחלק מתוכנית גדולה של "היום שאחרי" תהיה תפנית ביכולת ההכרעה ברצועה, ובכוחה להביא לידי הישג אסטרטגי רצוי של מטרות המלחמה כפי שהגדיר הדרג המדיני.
ה"כישלון" שהוביל את העולם להתערב
רפיח היא לא רק בעיה קשה של לחימה בצפיפות של מיליון וחצי איש; רפיח הפכה גם לבעיה מדינית בין-לאומית גדולה – כזאת שישראל ממולכדת בתוכה. המפתח הוא הבעיה ההומניטרית שישראל כשלה לאפשר, שעושה שמות בתדמית ישראל בעולם ושפגעה ביחסים עם ארה"ב. ברפיח פועלים כיום ארגוני האו"ם וכוח של האמירויות ויש נוכחות של המצרים, כך שכל פעולה לא מתואמת תגרור מיד חיכוך בין-לאומי חמור.
ככל שזה יישמע פתטי, הבעיות שקומץ מפגינים גרמו לאי-כניסת המשאיות בכרם שלום, הזלזול של הממשלה בנושא ההומניטרי וחוסר התפקוד הכמו מכוון של משטרת בן גביר – היו הגורם המרכזי לכישלון שהוביל להתערבות בין-לאומית ברצועה. כיום, עקב הדימוי שישראל "מרעיבה" את תושבי הרצועה, כל מדינה בעולם מצניחה בה מזון.
זהו כישלון שהביא לידי הקמת המזח הבין-לאומי, מזח שמחזיר את קטאר לרצועה ושירתק את צה"ל לאבטחתו – ומה שיהפוך מהר מאוד גם למטרה לפיגועים. הכישלון שלנו בניהול ההומניטרי והיעדר החלטה על שליטה אזרחית הם בבחינת הישג גדול לחמאס. ישראל הניחה לרגליו במתנה את מה שלא הצליח לעשות לבד – דימוי נורא לישראל, משבר מדיני בין-לאומי ובניית נמל בעזה בחסות המממן הראשי של חמאס – נסיכות קטאר.
כיבוש רפיח בדרך הראשונה, ובתוך כך המעבר הבין-לאומי היחיד, יביא בהכרח להגדרה שישראל כבשה את הרצועה באופן מלא. לפיכך יחולו עליה החוק הבין-לאומי והאחריות המלאה לרצועה ולאזרחיה ככובשת – מה שיחייב את ישראל להטיל ממשל צבאי ולטפל באוכלוסייה של 2.5 מיליון איש בשטח הכבוש.
מלכוד "סברה ושתילה"
מבחינה צבאית, כניסה לשטח רווי אוכלוסייה עלולה להכניס את ישראל למלכודת "סברה ושתילה", האירוע שהיה בבירת לבנון בשנת 1982, עת נכנסו הנוצרים בחסות צה"ל למחנות הפליטים, טבחו במאות אנשים – והאשמה נפלה על ישראל. ברפיח יעשה את אותו דבר חמאס, וכל הרג אזרחי גדול ייפול על ישראל, שהוזהרה שלא להיכנס. מיותר לציין שמצבנו הבין-לאומי המעורער גם כך יתרסק לגמרי ואפילו ארה"ב תאלץ לנקוט צעדים חמורים – מצב שבו תיאלץ ישראל להתקפל מעזה עם זנב בין הרגליים.
בנוסף, בהיותה של רפיח עיר גבול עם מצרים, ישנה רגישות מצרית עצומה למתרחש שם עד כדי כך שהמצרים איימו על ישראל שאם תיכנס באופן לא מתואם או מבוקר ופליטים יתחילו לזלוג לתחומי מצרים – תפר קהיר את הסכם השלום עם ישראל. למעשה, כל פעולה צבאית חד-צדדית של ישראל ברפיח – סביר שתסתיים בכישלון מוחץ.
לעומת זאת, ישראל יכולה לנצל את רפיח להשגת שינוי אסטרטגי בכל עזה. זה יקרה באמצעות הליכה לפי תוכנית משותפת עם האמריקנים והמדינות הערביות הידידותיות (שרוצות במיגור חמאס לא פחות מישראל), תוך תיאום בשלב הראשון של פינוי האוכלוסייה לעיר אוהלים מסודרת שתהיה בשליטת המדינות הידידותיות עם כוח שמירה מטעמן. במקביל ייפתח ציר הומניטרי חדש משכונת תל סולטאן ועד פילדלפי תוך ניתוק יכולת חמאס להשתלט עליו באופן שגם האוכלוסייה וגם צינור החמצן ההומניטרי יהיו מחוץ לידי ארגון הטרור.
כל זה יהיה השלב הראשון בתוכנית שהאמריקנים מצפים לה. השלב השני יאפשר לצה"ל להשתלט צבאית על רפיח לזמן מתואם של שבועות מספר לניקוי שאריות הגדודים שם. צה"ל לא יישאר שם לאחר מכן, כדי להימנע ממצב של כיבוש הרצועה. השלב השלישי יאפשר לכוחות הבין-לאומיים להקים משטרה מקומית, לא חמאס, שתתחיל בהדרגה לשלוט ברפיח, אחר כך במוואסי, לאחר מכן בח'אן יונס – ולבסוף בצפון הרצועה. קואליציית המדינות תדאג לאימון המשטרה ולציודה. בשלב הרביעי תדאג הקואליציה לשיקום הרצועה, ולבסוף, בטווח של חמש שנים – יוחלט על עתידה הפוליטי של עזה.
התוכנית הזאת עשויה ברוח הדברים ששר הביטחון שוחח עם האמריקנים, והיא ללא ספק תביא לפתרון טוב שגם הממשלה הנוכחית יכולה לעכל. יתרונו הגדול של המהלך, שהיות שהוא בונה תחליף לחמאס, הוא יוצר מנוף חדש עצום עליו, שללא ספק יקדם מאוד את עסקת החטופים. אשראי המלחמה וזכות הקיום של הקבינט וממשלת ישראל תלויים בכך. אי-החזרת החטופים שמה אות קין על הממשלה ופוערת פצע פתוח נורא בבשרה של החברה כולה – פצע שלא יתאחה לעולם.
מרחב התמרון של הממשלה להחלטות הסתיים. אם חפצה היא בהישג ובהחזרת החטופים, זאת הדרך. אם איננה מסוגלת להחליט על כך – כנראה איננה כשירה להמשיך לנהל את המלחמה.