האירוע הכאוטי של הסתערות ההמונים על השיירות ההומניטריות ביום חמישי שעבר והשבוע כבר אינו סימפטום לעתיד לבוא, אלא תחילתו אובדן שליטה והשתררות של כאוס ברחבי הרצועה. סומליה כבר כאן.
- המון פלסטיני התקהל סביב משאיות סיוע, חיילים פתחו באש
- בעולם הערבי זועמים על התקרית בצפון הרצועה - ומאשימים את ישראל
בהיעדר כל שליטה אזרחית וציבורית, בכל מקום שבו צה"ל מסיים את הלחימה העצימה ובמאמץ לא מבוטל מפרק את הכוח הצבאי של חמאס, לא נותר ואקום לאחריו. האזור נתפס על ידי שארית חמאס שנותר בשטח. אותם כוחות ממשיכים בלחימת גרילה, ולצידה חבורות אזרחים המתארגנות ככנופיות והופכות לקבוצות פשע ושליטה הנלחמות על הישרדותן.
במרבית הרצועה, צה"ל מתחיל כבר את החודש השלישי של מה שמוגדר בתוכנית הצבאית "השלב השלישי" - מעבר ממלחמה לפעולות מבצעיות של פשיטות לפירוז הכוח שנותר. על פי ראיית הצבא, הממשלה הייתה צריכה להשלים את המעבר לשלב הרביעי, שלב השליטה האזרחית, שעדיין לא קורה. הדרג המדיני, בהשראת ראש הממשלה, תקוע כבר שלושה חודשים בניסיון לדבוק בסיסמת "הניצחון המוחלט", בשעה שצה"ל כבר סיים לפרק את האויב ומפקדותיו, למעט רפיח שחשיבותה פחותה ושני מחנות במרכז הרצועה. צה"ל חייב להתאים את הלחימה למול האויב בשטח ולא לפי סיסמאות, והפעילות רודדה והפכה לפשיטות חטיבתיות. יש נתק מהנחיות ראש הממשלה, ולמעט מעורבותו הצמודה והיעילה של שר הביטחון, אין שום החלטה מהותית של הקבינט שניתן לתרגם אותה ליעדים צבאיים.
מבחינת המלחמה, החמאס כבר הוכרע צבאית. צה"ל השיג שליטה וחופש פעולה במעל 80% משטח הרצועה, ריסק את מרבית מפקדות חמאס ועשרים מגדודיו, חיסל את רוב התשתיות הקריטיות והסיג את חמאס עשרים שנה לאחור, לתקופת היותו ארגון טרור ללא תשתית. חסרה אומנם תמונת ניצחון בדמות גולגלתם של האחים סינוואר, יחד עם מוחמד דף, מוטלים באיזה בונקר, אם כי לא ברור בכלל מה באמת מצבם, אבל ריסוק החלק הצבאי של חמאס כבר הושג. המשימה היחידה שטרם הושגה היא החזרת חטופינו. לא יהיה מצב שצה"ל יצא מהרצועה וישאיר מאחור חטופים.
כבר שלושה חודשים שהצבא מתפקד ללא אסטרטגיה מדינית, ללא יעדים מדיניים וללא כל דירקטיבה. קבינט המלחמה הפך לריטואל חסר השפעה על ההתנהלות בשטח, על מצב המלחמה ועל המפלה שאנחנו סופגים במערכה הבין-לאומית. הדבר בולט לעיני כל, האמריקנים נוזפים בנו על כך, האירופים מטילים אמברגו, הערביות המתונות מביעות את אכזבתן והתקשורת הישראלית עורכת דיונים כבר ארבעה חודשים על היום שאיננו מגיע.
התעקשותו של נתניהו להמשיך את המלחמה בכל הכוח, ואף להגבירה, מנותקת מהשטח. הלחימה בעצימות נמוכה נמשכת ויש עוד יעדים לפרק, אך הבעיה הקשה בהיעדר החלטת ממשלה על מהות השליטה המתמשכת בשטח פוגעת בהישגים עד כה. צה"ל נאלץ, כמו דלת מסתובבת, לחזור ולפעול מחדש בשטחים שכבר כבש, לשלם עוד פעם במחיר נפגעים ויצטרך להמשיך ולחזור שוב ושוב לאותם מקומות בלי סוף. הנוכחות המתערבת בשטח לזמן קצר אומנם הורגת עוד מחבלים, אבל חסרת השפעה מתמשכת. במקום לבנות "סכר", ממשיכים להכניס יד למים. זהו מהלך שלא מותיר שום השפעה. אחרי שיוצאים, חוזר חמאס וחוץ מעוד בניינים הרוסים כלום לא משתנה.
במצב הזה, חמאס נבנה מחדש על גבו של צה"ל. הדימוי שלו כשורד מתחזק ומבסס את המשך ריבונותו בשטח. הנרטיב כאילו החלטה מדינית על השליטה האזרחית בעזה תעצור את המשך הפעולה הצבאית איננה נכונה. בכל מצב, צה"ל ימשיך לבצע את הפעילות הממוקדת לפירוק מוקדי חמאס, בטח בתקופת הביניים וגם לאחריה.
חוסר ייצוב המצב בעזה מהווה פגיעה ישירה ביכולת להעתיק את המאמץ להכרעה בצפון. כל עוד הכוחות מתבוססים בביצה העזתית, לא תהיה הכרעה בצפון.
המצב של התקיעות המדינית עולה לישראל במחיר עצום של בידוד פוליטי גובר בעולם. האמברגו על ישראל הולך ומתרחב באירופה, ויאומץ קרוב לוודאי על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, שוועדת מומחים מטעמו כבר המליצה על כך. מדינת ישראל הולכת צעד גדול לאחור, לימיה הקשים בשנות ה-60 ובקצב הזה תהפוך מהר מאוד למדינה מצורעת.
להבטיח נקודת יציאה לצה"ל מהבוץ העזתי
בפני ישראל יש אך ורק שלושה פתרונות אמיתיים למצב בעזה. הראשון - מעבר לכיבוש מלא של הרצועה על ידי צה"ל. המשמעות היא שליטה וניהול אוכלוסייה של 2.5 מיליון פלסטינים, כולל האכלה ושיקום הרצועה בעשרות מיליארדי דולרים, התייצבות של בין שתיים לשלוש אוגדות באופן קבוע ברצועה למשך שנים ארוכות. מדובר בנטל כלכלי בלתי אפשרי על המשק שיפגע בכל בית בישראל. זה יוביל להרחבת הבידוד והאמברגו העולמי על ישראל, ואף ניתוק יחסים גם עם ידידותיה הקרובות, כולל סיכון ליחסים עם ארצות הברית. תהיה הכרזה ודאית על ישראל כפושעת מלחמה בהאג, התרסקות דירוג האשראי ועוד. ישנו חשש שהמשיחיים בממשלה יתמכו אולי באופציה הזאת. בחולשתו, ראש הממשלה אף עלול להיכנע לכך.
האפשרות השנייה היא להותיר את המצב הנוכחי כפי שהוא. המשמעות היא המשך שליטה של חמאס וכאוס בלתי נשלט ברצועה. התוצאה תהיה אי-השגה של מטרות המלחמה, צה"ל ימשיך לדמם בפעולות מבצעיות חוזרות ונשנות, לצד דשדוש צבאי וביטחוני גם בזירות האחרות. ישראל תהפוך, מבחינה בין-לאומית, למצורעת, כאשר כמעט בוודאות האמברגו של חמש מדינות האיחוד האירופי והאו"ם יהפוך לכלל עולמי, כלכלת ישראל תעמוד בפני ריסוק, צה"ל לא יוכל לרכז מאמץ ולפתור את בעיית הצפון, וגם התושבים לא יחזרו לבתיהם.
האפשרות השלישית היא האפשרות הפחות גרועה והיא אינה כוללת את חמאס, אלא רשות אזרחית עזתית פלסטינית מבוססת פת"ח, על בסיס ההצעה האמריקנית, עם לא מעט הסתייגויות: פירוק אונר"א, שינוי מערכת החינוך, החזקת כוחות משטרה חזקים ועזה מפורזת מנשק. מערכת הביטחון, האמריקנים והמדינות הערביות המתונות יודעים כי רק פת"ח יכול לחזור ולשלוט ברצועה ותומכים בפתרון הזה. אין זה פתרון אידיאלי והוא איננו חף מבעיות. נידרש ליישמו בשלבים, תוך ליווי צמוד של קואליציה בין-לאומית רחבה בהובלת ארצות הברית, מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות, כולל סכום כסף גדול מאוד לשיקום הרצועה.
גם כך, לא בטוח שתנועת פת"ח תרצה לבוא. שנית, המצב בשטח עדיין לא מספיק נקי מחמאס כדי לאפשר כניסה כזאת באופן נטול סיכונים. נדרשת תוכנית רב-שנתית כוללת לשיקום הרצועה, ושיתוף פעולה מצרי למניעת הברחות והשתקמות חמאס.
למרות הקשיים הצפויים ליישום תוכנית כזאת, היא עדיין מבטיחה נקודת יציאה של צה"ל מהביצה העזתית. היא מבטיחה תמיכה של ארצות הברית ומדינות האזור, כולל מצרים. היא תאפשר לגיטימציה לפרז את כוח חמאס שנותר בשטח, והכי חשוב - היא פותחת ערוץ חדש להחזרת החטופים.
בהמשך הדרך, אין שום אופציה אחרת מלבד החזרת הרשות הפלסטינית בראשות פת"ח כריבון ברצועה. המכשול הגדול הוא התמהמהות ראש הממשלה לקבל את ההחלטה היחידה שקיימת מטעמים פוליטיים ולא ענייניים, שמסכנים באופן מהותי את הישגי המלחמה.
כיום, גם במצב של החלטה על בחירות בשל אקוטיות ההחלטה, על רקע שיקולים אמריקניים לרתימת הסעודים לפתרון והצורך הדחוף להתרכז בבעיה בצפון, חייבים לעשות הכול על מנת לקבל את ההחלטה כעת. רבים רוצים להאמין שראש הממשלה מסוגל לקבל את ההחלטה הנכונה.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. הוא שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים