בשעת בוקר התאספנו בבית המדרש של הישיבה התיכונית. תלמידי המוסד התאספו כדי לציין 30 לנפילתו של אחד מבוגרי המוסד, סרן רותם לוי ז"ל. תמונותיו נתלו, קווים לדמותו, למסלול חייו. תלמידי המוסד עברו על יד פינת ההנצחה והתייחדו עם זכרו של הבוגר. ניכר על פניהם הכאב, הצער.

אחר כך הם שמעו קצת קווים לדמותו. בני המחזור, המחנך, ההורים. בשורה הראשונה ישבה גם האלמנה הצעירה, אצילה ומלאת הוד עם עיניים עמוקות ובור של כאב. אנחנו עוצרים את החיים, מתייחדים עם זכרם, מנסים להיות ראויים לקורבנם.

יום לפני פגשתי בקיבוץ יד מרדכי את סגל הפיקוד הבכיר של אוגדת מילואים. מפקד האוגדה ליווה אותי לרכב, תוך שהוא מדגיש את ההירתמות המלאה של כלל הקצינים. הם כבר לא צעירים אבל הם חדורי אמונה, להט ובעיקר – מחויבות.  אי אפשר שלא להתרגש מההקרבה העמוקה שלהם, קצינים בכירים שהקריבו שלושה חודשים מחייהם וירדו לזירה ממנה יכלו שלא לשוב.

בערבו של יום, בעת בה ישובו לוחמים מהחזית; ברגעי תוגה בה חשכת הלילה תחזיר הורים ואלמנות, אחים ובני משפחה לעוד לילה של כאב על האהוב שנפל; בני משפחות השבויים ישובו מלילה קר בכיכר החטופים. אך טבעי הוא שישבו אל מול מהדורת החדשות המרכזית להתעדכן באירועי השעה. הם יקוו שדובר צה"ל לא התיר הלילה עוד שם לפרסום, מתוך תקווה שכל חיילינו שבו ממשימות היום הקשות בשלום. הם יתפללו להתקדמות במשא ומתן לשובם של החטופים, ירצו לדעת אם חל שיפור בתנאי חיילי המילואים. תושבי הדרום יצפו למתווה מוסדר לשובם הביתה, תושבי הצפון יצפו לאופק סביר שיסיים את איום החיזבאללה.

כשיפתחו את ערוצי החדשות הם יגלו שבמליאת הכנסת התנהל דיון אסטרטגי שאיננו הולם את רגשות כלל החברה הישראלית: אם הבל פיו של השר מריח ריחות של וודקה או שמא אספרסו הוא הריח הדומיננטי הנודף מפיו. אל מול פני האומה, יעמדו שניים, שר בכיר וחברת כנסת מסיעת השלטון, וינהלו דיון שאף מערכון של "ארץ נהדרת" או "זהו זה" לא יוכל להתחרות בו.

מעדיפים סערת ציוצים על דאגה ללוחמים ולחטופים

זו לא הפעם הראשונה שבה אותה חברת כנסת מחוללת שערוריות. על דעותיה אפשר להתווכח, הסגנון – חייב להיות מוקע על ידי מנהיג מפלגתה וחבריה. אבל הם שותקים, מה שאומר שהם שותפים. הם אינם יחידים. חבורה לא קטנה של חברי כנסת גורמת לכולנו בושה גדולה. הבוֹרות והתהומות אליהם הם יורדים – נמוכים מאי פעם. כאילו אינם יודעים כמה אנשים בארץ הזו מסתובבים כשעצביהם מתוחים, כשהם מודאגים, מפחדים. הם מעדיפים מחיאות כפיים של כמה תומכים, שתי דקות תהילה באולפנים, סערת ציוצים על פני דאגה ללוחמים ולחטופים.

מסקנות המלחמה ילוו אותנו עוד שנים רבות. אזרחי ישראל נקראים לגבש לעצמם תפיסת עולם בשאלות הרות גורל. המחלוקת, אחת המאפיינים הנעלים של הדמוקרטיה, תמשיך ללוות אותנו. על דבר אחד עלינו להסכים: מימין ומשמאל, עלינו להחליף חלק משליחי הציבור שלנו. אנו ראויים לטובים מהם.

אינני מחפש ח"כים וח"כיות שיקבלו את עמדתי, אני מחפש שליחי ציבור, מחויבים לציבור, כאלה שאכפת להם מהמדינה ולא רק מעצמם; ח"כים שמגלים אחריות בהתבטאויותיהם; ח"כים שלא מנבלים את פיהם; ח"כים שפגיעה בזולת אינה עיקר מלאכתם; ח"כים שציניות איננה אומנותם. בין 120 חברי הכנסת יש רבים וטובים העושים לילות כימים, אבל יש לא מעט שפוגעים בשם הטוב של שליחי ציבור. צריך להוקיע אותם, לסמן להם את הדרך החוצה.

כשישובו הלוחמים מהחזית, כשצעירים וצעירות רבים, מהדרום והצפון ישובו לבתיהם, יגלו שבתיבת הדואר הפנימית שלהם ממתין להם "צו 8" חדש: הטובים שבהם נקראים להצטרף למערכת הפוליטית, לפקידות הבכירה במערכות השלטון. הגיעה שעתם של צעירי וצעירות ישראל לשאת על כתפיהם לא רק את ניצחוננו במלחמה אלא גם את החובה להסיר מחיינו חלק משליחי ציבור שלא מילאו את ייעודם.

>>> הרב שי פירון הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"