בשבוע החולף קיימתי ביקור בוושינגטון, ובמהלכו נפגשתי עם גורמים רשמיים בדרג המדיני והמקצועי בממשל ובקונגרס, ועם מכוני מחקר מרכזיים, עיתונאים בכירים ומובילי דעת קהל. בביקורי עבר רבים בארצות הברית תמיד הרגשתי, בחדרי הדיונים והפגישות, את הקשר האיתן והידידות בין שתי בעלות ברית קרובות, גם כאשר היו ביניהן מחלוקות. הפעם חשתי כי משהו נסדק באמון האמריקני בישראל.
בוושינגטון מעמיקים הספקות באשר לטיב היחסים עם ישראל ובשאלה - האם מדיניותה משרתת את האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית, ואפילו את אלו של מדינת ישראל עצמה? תחושות כאלו ביחס לישראל זולגות גם ל"מיינסטרים", ואינן רק נחלתם של גורמים באגף השמאל הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית.
מפתיע במיוחד, שהלך הרוח המדאיג הזה בוושינגטון מגיע דווקא אחרי הטבח הקשה והטראומטי של 7 באוקטובר, ולאור התגייסותה חסרת התקדים של ארצות הברית - בהנהגה ובהנחיה אישיות של הנשיא ביידן - לתמוך בישראל, מדינית וצבאית, בכל זירות העימות שנכפו עלינו. ברבים מהמפגשים בני שיחי חזרו והעלו את השאלה מדוע ממשלת ישראל בוחרת ליזום מריבה פומבית עם ממשל אמריקני, שעמד לצידה בשעתה הקשה ביותר, ונכון גם היום לנהל עימה שיח על שותפות בעיצוב עתיד האזור והזירה הפלסטינית בתוכו, באופן שנותן מענה לאינטרס הישראלי הביטחוני.
הממשל האמריקני מבין לעומק את החשיבות של פירוק חמאס ושישראל לא תוכל להפסיק את הלחימה, בוודאי לא כאשר מוחזקים בעזה 134 חטופים. יתרה מכך, בניגוד לרוב המדינות החשובות במערב, הממשל מבין גם את הצורך ולא פוסל על הסף פעולה רחבה ברפיח, אולם דורש פתרונות ל-1.4 מיליון העזתים השוהים שם.
וושינגטון מתאמצת "לקנות זמן" עבור ישראל ולתמוך בה, כולל במחיר פוליטי כואב, שמשלם על כך הנשיא ג'ו ביידן בשנת בחירות. בה בעת, הממשל מצפה מירושלים להתאמות, ובראשן הבטחת סיוע הומניטרי בהיקף מספק, מיקוד של הפעולות הצבאיות ברצועה כדי להפחית אבדות בקרב אזרחים (שמגבירות את הלחצים על הממשל) כמו גם בלימת אלימות לאומנית באיו"ש. עם זאת, הממשל מטיל ספק ביכולתה של ישראל להשיג את מטרות המלחמה שהציבה באמצעות מאמץ צבאי בלבד, בלא לפעול במקביל מדינית - ליצירת אלטרנטיבה שלטונית לחמאס בעזה.
מה שנתפס כהימנעות ישראל מקבלת החלטות אופרטיביות ומדיניות ביחס ל"יום שאחרי" בעזה ובאזור, מעורר תסכול עמוק בוושינגטון, ומקשה על המשך תמיכתה במלחמה. אל וואקום מדיני זה נכנסים גורמים אחרים בממשל האמריקני, באירופה ובמדינות ערב המתונות, הדוחפים להכרה במדינה פלסטינית.
לארה"ב יש קשב רב לבעיות האזור, ישראל לא מנצלת אותו
ברור כי לישראל אין אינטרס שהעם הפלסטיני, שחלקים רחבים בו תומכים בפשעי חמאס ב-7 באוקטובר, יזכה ללגיטימציה בין-לאומית ול"פרס" בדמות הכרה במדינה פלסטינית. הדרך לפעול נגד תהליכים כאלה היא באמצעות שיח קונסטרוקטיבי עם הממשל האמריקני על חזון אזורי משותף, ביחד עם מחנה מדינות ערב המתונות, כולל סעודיה. במסגרתו, על ישראל להתנות כל פתרון מדיני בכך שהישות הפלסטינית תהיה מפורזת מצבא, לא תאפשר פעילות טרור משטחה ותחדל מתשלום למחבלים ומהסתה וחינוך נגד ישראל. התניות אילו מקובלות ברובן על האמריקנים ואף על הערבים המתונים, ולישראל הזדמנות היסטורית לעגנן בשיח הבין-לאומי.
האסטרטגיה האמריקנית ליציאה מהמשבר בעזה ובמזרח התיכון מבוססת על ביצוע מיידי של עסקת חטופים, שתביא להפוגה במלחמה, ותאפשר שורת מהלכים: להאיץ רפורמות מקיפות ברשות הפלסטינית (בהתאם לחזון ביידן לרשות "מחודשת"), לייצב את המצב באיו"ש ערב חודש הרמדאן הרגיש, וחגי האביב שאחריו, להתחיל בגיבוש חלופה שלטונית לחמאס בעזה, תוך רתימת מדינות המפרץ, ולקדם הסדר מדיני מול לבנון, על בסיס החלטת מועצת הביטחון 1701, שימנע אפשרות למלחמה רחבה בין ישראל לחיזבאללה.
בתפיסה האמריקנית, ייצוב המצב הביטחוני ב"לבנט" יאפשר לארצות הברית להרגיע גם את מרחב הים האדום והמפרץ, ולהימנע מהישאבות לעימות צבאי רחב עם שליחי איראן באזור, בדגש על החות'ים והמיליציות השיעיות בעיראק, שעלול לעלות בחיי חיילים אמריקנים נוספים באזור, ואף להתרחב להתנגשות ישירה עם איראן.
לשיטת הממשל, כל אלה, במקביל להתנעת מהלך מדיני בין ישראל לפלסטינים, שייצר אופק מדיני, יאפשרו לקדם את הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, ולגבש את המחנה המתון במזרח התיכון, כמשקל נגד לאיומים הגוברים מצד איראן ושלוחיה. הממשל פועל תחת סד זמנים לוחץ, על רקע הכניסה לישורת האחרונה בבחירות בארצות הברית. ההערכה בשורותיו היא כי החלון לקידום מהלך הנורמליזציה עלול להיסגר בשבועות הקרובים.
הממשל מוכן להיכנס לדיאלוג עמוק עם ישראל על עיצוב האסטרטגיה הרחבה באזור ולהשקיע בכך קשב רב, שבימים כתיקונם היה מושקע בתחרות עם סין. אולם תגובות ממשלת ישראל ומהלכיה נתפסים בוושינגטון כסרבנות וככפיות טובה. בנסיבות אלה נראה, כי גוברת הנטייה בוושינגטון לקדם מהלכים מעל ראשה של ישראל. ריבוי אבדות אזרחיות בעזה הניע מספר מהלכים שנועדו לוודא עמידת ישראל בחובותיה לשימוש בנשק אמריקני בהתאם לדין הבין-לאומי, תוך שמירה על זכויות אדם; ארצות הברית מתאמת עם מדינות ערב מהלכים שונים, כחלק מההיערכות ל"יום שאחרי" בעזה; מה שנתפס כפערים בטיפול בבעיית הפשיעה הלאומנית באיו"ש הוביל להטלת סנקציות נגד מתנחלים; ה"וושינגטון פוסט" מדווח כי הממשל עובד עם מדינות ערב על יוזמה מדינית לקידום חזון שתי המדינות, ובוושינגטון עוסקים גם בשאלה אם ניתן לקדם "עסקה קטנה", אמריקנית-סעודית, "בלי ישראל והקונגרס", וללא צורך באישורו.
ישראל תכשיל את המהלך האמריקני הרחב?
למרות הכיוון השלילי אליו גולשים היחסים עם וושינגטון, חשוב להדגיש, כי בממשל עדיין קיימת נכונות עמוקה לשמוע מישראל תפיסה ברורה באשר לכיוונים אליהם היא חותרת וליעדים המדיניים שהיא מבקשת להשיג. הניסיון ההיסטורי מלמד, שלישראל יכולת השפעה ניכרת על מהלכי הממשל, על בסיס ערוצי הקשר המסועפים בין המדינות בכל הרמות והברית העמוקה ביניהן.
לפיכך, נכונות מצד ממשלת ישראל להיכנס לדיאלוג עמוק ורציני עם הממשל, תאפשר לה להשפיע על מדיניותו ואף לעצבה. זאת, בהתאם לאינטרסים ישראליים חיוניים, דוגמת: שליטה וסמכות ביטחונית גוברת ממערב לירדן בכל הסדר מדיני עתידי, שנחיצותה הייתה ברורה לגמרי לממשל עוד לפני 7 באוקטובר ובוודאי אחריו; פירוז כל ישות פלסטינית בעזה ובאיו"ש; ושימור חופש פעולה בשטח כדי להמשיך לפרק את תשתיות חמאס. זאת, בין היתר, כדי למנוע התבססות של "מודל חיזבאללה" בעזה, במסגרתו הארגון ממשיך להתעצם בחסות ממשלת אחדות פלסטינית הנהנית מלגיטימציה בין-לאומית.
מנגד, המשך מדיניות ההתנגחות עם הממשל עלולה להעיב ואף לפגוע בשורת אינטרסים של ישראל בהקשרים מגוונים: "כיפת הברזל" המדינית בארגונים בין-לאומיים, בדגש על מועצת הביטחון; הגנה אפקטיבית מפני טילים המשוגרים נגדנו מתימן; אורך נשימה צבאי, חופש פעולה והרתעה; סיוע כלכלי וגישה לטכנולוגיות מתקדמות; אינטגרציה אזורית, השפעה על בלימת איום הגרעין האיראני ואינטרסים נוספים.
בשורה התחתונה, עדיין לא מאוחר לשנות כיוון ולעבוד בהידברות ובשיתוף פעולה עם ממשל ביידן, במיוחד כשלישראל אין חלופה למשענת המעצמתית האמריקנית, כפי שהתברר ביתר שאת לאחר ה-7 באוקטובר. מנגד, אם ישראל תמשיך לנקוט בקו המתעמת הנוכחי, להיתפס כמי שמחבלת באינטרסים אסטרטגיים של ארצות הברית ומתערבת בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, הנזק למעמדה בארצות הברית עלול להתברר כבכייה לדורות.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, הנשיא והמייסד של MIND ISRAEL