ש: בין הפסגה בפריז לבין הלחימה בח'אן יונס, איפה ישראל נמצאת במסגרת המלחמה?
הלחימה של צה"ל בח'אן יונס מתנהלת בצורה מופתית, לא פחות מזה. יש לצה"ל ניסיון בלחימה בשטחים אורבניים קשים, מסואץ במלחמת יום הכיפורים וביירות במלחמת לבנון הראשונה, וגם מהלחימה בעזה. עם זאת, ח'אן יונס לא דומה לאף אחת מהדוגמאות הללו. זו לחימה הרבה יותר קשה, הרבה יותר מורכבת, ודורשת הרבה יותר אומץ לב, נחישות ועבודה ברמה מקצועית יוצאת דופן. אוגדה 98 והלוחמים שם עושים עבודה יוצאת מגדר הרגיל. צריך לציין גם את אלוף הפיקוד שנמצא שם ותומך בלחימה נגד מרכז הכובד העיקרי של חמאס.
אלא מה, בזמן שצה"ל מציג את ההישג המשמעותי ביותר שלו מאז תחילת הלחימה, הולך וגדל המחדל של אי השליטה האזרחית על הרצועה. למעשה, החמאס מתחזק. בצורה פרדוקסלית הוא נחלש צבאית, אבל מתחזק בשלטון האזרחי שלו. הוא שולט כיום ממעבר רפיח דרך כל האוכלוסייה ברצועה עד ג'באליה, הוא שולט בציר ההומניטרי, הוא משלשל לכיסו עשרות מיליוני דולרים מהעסקים שהוא עושה על הבסיס ההומניטרי. בפועל, השליטה האזרחית של חמאס מתחזקת.
במה זה פוגע? קודם כל, חמאס צובר ביטחון. הוא אומנם מאבד זרוע אחת, אבל מחזק את השליטה על הריבונות שלו. אנחנו פוגשים את זה פעם אחת במשא ומתן, שבו הוא מקשיח את העמדות שלו ויתרה מזאת כשהוא מתנה תנאים חדשים על השליטה ברצועה. כל אלו נובעים מהפוזיציה והמיקום החדש שלו כריבון, שעדיין שולט ברצועה. כל עוד ישראל לא מושכת את השטיח האזרחי מתחת לרגליים שלו, חמאס רק יתחזק. ישראל חייבת לפעול בנושא האזרחי אחרת.
ישראל צריכה ללכת עם הפתרון שהציעו האמריקנים, מדינות המפרץ והמדינות הערביות - לשים כוח רב-לאומי שישלוט בכל הצדדים ההומניטריים ברצועה, שישלוט במעבר רפיח וישלוט באוכלוסייה שם. נכון, יש בזה מן מתן מענה הומניטרי שישראל מנסה לחמוק מהנתינה הזאת, אבל אין לנו ברירה. ההחלטה בהאג בעצם כופה עלינו לטפל בדבר הבסיסי הזה. המצב הנוכחי מחייב אותנו גם לדבר כבר עכשיו על היום שאחרי. כל רגע שלא נביא לשם שלטון חליפי, זה פשוט לתת פרס לידי חמאס.