מה עוד צריך לקרות כדי שביחד, מאות אלפי אזרחים שמבינים מה שקורה, נצא לרחובות, נשבות מסביב לכנסת יחד עם חברי הכנסת מהאופוזיציה, נשבית את המדינה יחד עם הנהגת ההסתדרות, מנהיגי המשק וההייטק, ארגוני המרצים והסטודנטים, תנועות הנוער וה'מכינות', נצעד לצד משפחות החטופים, הנרצחים, וקהילות העקורים, ולא נחזור אל שגרת החיים? עד שייקבע מועד מיידי לבחירות!
רק כך ננצח במלחמה, נחזיר את החטופים הביתה, את העקורים לבתיהם עם ביטחון, ואת ישראל לפסים. ועלינו לעשות זאת כעת, מיד, לפני שאנו נגררים לתהום בידי מי שחוללו את החורבן הזה, ובראשם, נתניהו, שאכן היה ראש הממשלה בחצי הדור האחרון, ולכן הוא האחראי, גם אם לא היחיד. הוא הראש, ולכן גם אשם.
על שלושה מחדלים
המחדל הראשון: התוצאה הנגלית של מנהיגות נתניהו נראית כאסון. שישה חודשים עברו מאז המחדל החמור בתולדות המדינה, עם 1,200 נרצחים שהופקרו, נשרפו, נאנסו, נערפו, ו-250 חטופים בעזה. קרסה התפיסה של נתניהו כי "חמאס הוא נכס שיש לשחד במאות מיליוני דולרים - והרשות נטל". קרסה האשליה שאפשר לנווט את ישראל בסביבה קשוחה כמו המזרח התיכון, מבלי לקבל שום החלטה קשה או כואבת. וגם ההערכה שניתן להבקיע לנורמליזציה עם הסעודים תוך התעלמות מהנושא הפלסטיני.
המחדל השני: אנו במלחמה הארוכה ביותר אחרי תש"ח. מלחמה שאין צודקת ממנה, ושתכליתה מעבר להחזרת החטופים, להבטיח שאירוע כמו 7.10 לא יוכל לחזור לעולם. כי חמאס לעולם לא יחזור לשלוט בעזה ולא יוכל לאיים על ישראל, והעקורים בעוטף ובצפון יוכלו לחזור לחיות בביטחון מלא. המלחמה עלתה עד כה בחיי מאות הרוגים, אלפי פצועים, נכים ונפגעי נפש. אך גם לאחר שישה חודשים, בהם לוחמי צה"ל מכים בחמאס בנחישות ובאחדות מופלאות, הניצחון עודנו חודשים מאיתנו, והמלחמה בעזה הפכה דשדוש.
במקביל בצפון, העקורים מופקרים ומלחמת התשה יכולה להתרחב בכל רגע למלחמה כוללת עם חיזבאללה. ביהודה ושומרון פוטנציאל של 'אינתיפאדה שלישית' רוחש מתחת לפני השטח. ברקע, איראן מחככת ידיה בהנאה, הפרוקסי שלה מתישים את ישראל והיא מתקדמת ליכולת גרעין צבאית.
היחסים עם ארה״ב הידרדרו לשפל חסר תקדים ועוינות קשה בין נתניהו לביידן. ישראל תלויה בארה"ב באופן קריטי לאספקת חימושים ומימונם, להרתעת איראן והחיזבאללה, לגיבוש תוכנית מעשית ל"יום שאחרי", לרשת ביטחון דיפלומטית במועצת הביטחון ובבית הדין הפלילי בהאג.
המחדל השלישי: הניווט האסטרטגי של המלחמה חלול ומסוכן משום שנתניהו, (לפי איזנקוט) מגמגם ולא מקבל החלטות אסטרטגיות בשום נושא. לא רפיח, לא חטופים, לא סיוע הומניטרי, לא הצפון וחיזבאללה, לא "היום שאחרי" ולא היחסים עם ארה"ב. בהיעדר החלטות אסטרטגיות, ישראל מדשדשת, מאבדת הישגים שכבר היו בידינו (עיין בית החולים שיפא). במקום החלטות אסטרטגיות הוא מתעתע בציבור בסאונד-בייטס נבובים שנבחנו בסקרים.
מה חשב בן גוריון
בן גוריון ובעקבותיו כל יורשיו, סברו שאסור לה לישראל לצאת למלחמה כוללת ללא מעצמה עולמית לצידה; הוא האמין כי מלחמה, כשמוכרחים לצאת אליה, חייבת להיות קצרה ואינטנסיבית, חותרת להכרעה מהירה על אדמת האויב; וכי עוד בטרם המלחמות ובמהלכן, על ישראל לאחוז תמיד ב"עמדת העליונות המוסרית" כדי לאפשר תרגום ההישג הצבאי – למדיני. נתניהו נכשל כישלון חרוץ בשלושת המרכיבים הללו, כשהוא מוסט מביטחון לחישובי הישרדות קואליציוניים.
על גורל החטופים
134 חטופות וחטופים עדיין שם, לפי הערכות שונות כמעט חצי מהם כבר לא בין החיים, צמרמורת עוברת בגו, כשאתה חושב על מה הן והם עוברות ועוברים שם, בכל יום ובכל לילה. לטובי אנשינו, ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר והאלוף במיל' ניצן אלון אין עדיין את המנדט הנדרש לתמרון במו"מ, כדי להשיג עסקה ולהחזיר אותם הביתה. העסקה תהיה קשה וכואבת בכל מקרה, אך אי מיצוי הסיכוי לשחררם, או המתנה של חודשים ארוכים עד ל"ניצחון המוחלט" שאין חמקמק ממנו, יחזירו את החטופים בארונות ויטיל כתם לדיראון עולם במי שתרמו לכך, ובמי שעמדו מנגד.
שאלת כשירות נתניהו
הלחימה בשטח מבוצעת באומץ ובהקרבה, אך ברמה המדינית כאמור אין החלטות אסטרטגיות של נתניהו, הנמצא בניגוד עניינים בלתי אפשרי בין שיקולי הישרדות פרטיים לשיקולי ביטחון. כמי שמכיר אותו היטב, אני משוכנע שנתניהו כיום אינו כשיר בעליל לשאת בתפקיד ראש הממשלה.
נתניהו אינו קטלא קניא, הוא איש מנוסה מאוד בפוליטיקה, משכיל וחושב, אולם המצב התפקודי אליו הידרדר בהדרגה מאז החל משפטו, בקורונה, בסבבי הבחירות, ב"הפיכה המשטרית" שנבלמה, וביתר שאת במהלך 7.10 והמלחמה, הוציאו אותו מאיזון וגרמו לשחיקת בוחן המציאות שלו. במבחן התוצאה מדובר בכישלון מונומנטלי בניהול המדינה והמלחמה.
האם ראוי להפיל ממשלה בעת מלחמה?
בתנאים רגילים, משהוקמה ממשלה, ראוי שתכהן קדנציה מלאה. תפקידה של האופוזיציה הוא לנסות להחליף את הממשלה גם תוך כדי כהונתה. אך בדרך כלל הציבור ימתין בצדק, למועד הנקוב או בסמוך לו. אולם איננו בתנאים רגילים:
ראשית: אנו בתוך מלחמה שנולדה מהאירוע החמור והקטלני ביותר בתולדות המדינה ובהמשך, מלחמה ארוכה שרחוקה מסיום, שעלולה בהסתברות לא נמוכה להתרחב למלחמה אזורית כוללת. זוהי טלטלה פוליטית, תפקודית ואנושית חסרת תקדים, קדמו לה עשרה חודשי מאבק סוער על נשמתה של ישראל כדמוקרטיה ציונית-יהודית-ליברלית ברוח מגילת העצמאות.
שנית: הממשלה הנוכחית, מאופיינת לראשונה בנוכחות מפלגה גזענית-משיחית, שנתניהו נכנע לתכתיביה, גם במחיר פגיעה קשה באינטרס הלאומי ובנורמות השלטון הראויות, משום שפרישתם מסכנת את המשך שלטונו. נתניהו כך נראה איבד לחלוטין את אמון הציבור. הסקרים מצביעים על כך ש-80% מהציבור רואים את נתניהו כאחראי המרכזי למחדל, ומעל 70% מצפים שיתפטר מתפקידו.
יתרה מזו, המניפולציות תוך כדי מלחמה סביב "חוק ההשתמטות", שנבלמו בשלב זה בצו ביניים של בג"ץ, מבהירים לאנשי ליכוד וציונות דתית, כאילו תחת זרקור, שהמלך עירום, שמה שמניע את נתניהו איננו הצורך להיות ראוי לנחישותם של הלוחמים אלא לשרידות הקואליציה, גם במחיר ביזוי הלוחמים, מסירותם וקורבנם.
שלישית: האמת המרה היא, שהדיבר "ביחד ננצח" שהוא יסוד וסוד הלכידות ביחידות הלוחמות, הוא קליפת צביעות ריקה בשיח הציבורי-פוליטי - ההפיכה המשטרית זוחלת בנחישות בכל מערכות הממשל כאילו לא אירע דבר ותרים את ראשה על סטרואידים אם רק ניתן לה הזדמנות. זלזול עמוק משתקף בהחלטה הנואלת להוציא את הכנסת לפגרה. והחזירות האישית של העומד בראש חוגגת, משיפוצי בריכת השחייה בקיסריה ועד אבטחת והסעות יורש העצר במיאמי, הכל מכספי ציבור, בעוד משפחות החטופים שוקעות בייאוש, הפצועים קטועי הגפיים נאבקים על שיקומם, אנשי המילואים נאבקים על עסקיהם המתפוררים, והעקורים, מול הרס בתיהם, משקיהם ומשפחותיהם.
הטענה כאילו בחירות מיד מחזקות את סינוואר ואת נסראללה מופרכת לחלוטין. עבור שניהם, המשך שלטון נתניהו הוא חלום רטוב. מי הביא להם אי פעם הישגים כאלה ונוטה להמשיך ולהעניק? מה בדיוק ישמח אותם בראש ממשלה אחר, שיחזיר את ארה"ב לעמידה מחדש לצד ישראל ולהרתעת חיזבאללה ואיראן, יפעל לתיאום עם "ציר המתונות", לנורמליזציה עם סעודיה, להרחקת חמאס מהשלטון וחיסול יכולותיו הצבאיות בעוד ישראל שומרת על צורכי הביטחון מול הרצועה והצפון. ישראל שמוחלפת בעזה בידי כוח בין-ערבי שבהדרגה מחזיר לשם רשות פלסטינית משופרת ומחוזקת, בגיבוי ביטחוני מצרי, וכספי מהאמירויות וסעודיה. זה לא אידיאלי, אבל זה מעשי. לא ייטלו מאיתנו אחריות בעזה, נורווגים או שוויצרים. הפלסטינים בעזה לא הולכים לשום מקום. ולנו יש סיבות טובות לא להישאר שם לשנות דור.
לסיכום יודגש כי הדרישה לקיים בחירות מיד, איננה דרישה להעניש את מי שאחראים לכשלי העבר, קרי, לאירועי 7.10 והניהול האסטרטגי הכושל בששת חודשי הלחימה מאז (ואולי לכשלי ההפיכה המשטרית).
ביסודה זוהי דרישה הצופה פני עתיד.
בהסתברות גבוהה, לפנינו עדיין מבחני לחימה קשים בהרבה מאלה שידענו, ולבטח מבחני מו"מ ודיפלומטיה סבוכים משחווינו.
לפנינו גם אתגרי שיקום ההרתעה מול אויבים, חידוש הכוח הלוחם, וגיבוש יחסי אמון במוסדות המדינה ובין חלקי החברה.
את זה לא תוכל לעשות ההנהגה הנוכחית שכשלה.
חיוני לצעוד אל העתיד המאתגר הזה עם ממשלה שזכתה לאמון מחודש מהעם. נתניהו יוכל להתמודד בבחירות. העם יכריע, אין דרך אחרת. ואני מאמין שידע להכריע נכון.
איך הממשלה הזאת תיפול?
אין דרך לצפות איך בדיוק תתרחש המפולת, ותקצר היריעה מלתאר את כל האפשרויות. זה יכול לנבוע מהכרת בן גביר וסמוטריץ' שנתניהו מתקפל תחת לחץ אמריקני ואינו פוסל דיון עתידי על שתי מדינות, או מהכרה של החרדים שנתניהו לא יוכל להמשיך להעביר אליהם את כספי התמיכה בבחורי הישיבה. זה יכול לנבוע מזעזוע פנימי בתוך הליכוד על רקע מהלכים שנראים מובילים לבחירות, כשלפתע אופציית אי-אמון קונסטרוקטיבי יכולה להיות מושכת יותר. זה יכול להגיע מהפיכת צו הביניים הטרי בעניין "חוק ההשתמטות" לצו 'עשה' חלוט. ייתכן גם שילוב של יותר מאחד מהמקורות הללו.
אולם נקודת המפתח היא לעניות דעתי במקום אחר. אני מרבה לשוחח על הנושא הזה, בדרך כלל עם אנשים עתירי השפעה בתחומם. רבים מהם מגיבים, באופן די דומה: "השתכנעתי ברק, שאתה רואה מצב חמור, שמחייב לקום מהספות, להפוך את השולחן שבחדר ולא להרפות עד שתוכרזנה בחירות. אבל אתה לא האדם היחיד בזירה. מה אני ה'אזרח הפשוט' יודע שגנץ לא יודע? שאיזנקוט לא יודע? שלפיד לא יודע? שליברמן לא יודע? כל זמן שכל אלה שותקים, אני, ה'אזרח הפשוט' מבין שעוד לא הגיעה העת לקום מהספה ולהפוך שולחנות". המנהיגים הפוליטיים אכן נושאים באחריות כבדה לעובדה שישראל ממשיכה לגלוש לכיוון התהום. אני מאמין שהם יתעוררו. וככל שיקדימו ייטב. אבל איננו יכולים להשאיר זאת רק לשיקולם.
אם הם לא פועלים, נדרשת פעולה, מסיבית ונחרצת מספיק כדי שמנהיגים פוליטיים לא יוכלו להרשות לעצמם להתעלם ממנה. זו איננה הדרך האידיאלית, אך אם אנו חפצי חיים ניאלץ ללכת בה, בכל הכוח, עד שיוכרזו בחירות. אחרי הכול מדובר בחיינו שלנו וחשוב לא פחות, בעתידה וגורלה של ישראל. מחר, יום א' 31 מרץ 2024, נבחר כיום הפותח לשלושה ימי מחאה רצופים אל מול הכנסת, 24/7. "גם מסע בן אלף מיל, מתחיל בצעד אחד". זהו המסע החשוב בדורנו.