כשמדברים על הזירה התקשורתית של המלחמה הזו, וזה קורה כבר מהיום הראשון לקרבות, בדרך מתכוונים לתמונות שיוצאות מרצועת עזה לחו"ל, אל מול תמונות החורבן והזוועות מהעוטף מאותה שבת בתחילת אוקטובר. לפעמים נדמה שהמאבק הבלתי נגמר להשפיע על דעת הקהל העולמית דרך התקשורת הוא מאבק אבוד, שאין לנו דרך לנצח בו. אבל זה לא הדבר היחיד שקורה בזירה התקשורתית: ישנו, באופן טבעי, מאמץ של צה"ל והממשלה להראות הישגים, ולהציג תמונת מצב של התקדמות, תוך כדי שמירה על עמימות מסוימת - הרי לא חייבים לגלות מיד לאויב את כל התוכניות שלנו. דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, וכל הצוות הגדול שלו, זכו להרבה שבחים בזמן המלחמה, לרוב בצדק - הוא נחשב גורם אמין, סמכותי, לא מתלהם, כזה שאפשר לסמוך עליו שיביא מידע, קשה ככל שיהיה, בצורה שקולה ואחראית.
ובכל זאת, יש תחום אחד שבו "שקול" ו"אחראי" הן לא בדיוק המילים שקופצות לי לראש כשאני צריך לתאר את ההתנהלות התקשורתית של הצבא. יש תחושה חזקה שצה"ל שלנו הופרט וחולק, כי במלחמה הזו כבר כמעט ולא קיים הביטוי הישן והטוב - "כוח צה"ל". עכשיו אנחנו צריכים לדעת איזה כוח בדיוק: אוגדה, חטיבה, גדוד, ואם אפשר עוד פרטים מזהים ("החיילים שכבר נמצאים שבועיים ברפיח", "המחלקה שנפגעה באירוע בשבוע שעבר בח'אן יונס" וכו') אז בכלל מצוין. לצערי זו לא המלחמה הראשונה שאני חווה, וגם לא השנייה, כאשר בכמה מהן אפילו החזקתי את המיקרופון ותיווכתי לציבור הודעות מיחידת דובר צה"ל, ואני לא זוכר כזו רמת פירוט של הכוחות הלוחמים.
אם תקשיבו רק לדיווחים הגלויים בערוצים הישראליים תוכלו לשרטט מפה די מדויקת של כל סדרי הכוחות שצה"ל מפעיל – תוכלו לדעת אילו אוגדות נמצאות, אילו חטיבות לוחמות, מי בדיוק יוצא הביתה ומי הולך לתפוס קו בצפון. כדי לקבל את כל המידע הזה גם האויב לא צריך להתאמץ.
ומעבר לכך, יש כאן איזו תחושה לא ממש נעימה של תחרות תקשורתית בין היחידות השונות. כתבים צבאיים, וגם כאלה שבכלל לא עוסקים בביטחון, עולים על שכפ"ץ, נכנסים ויוצאים מהרצועה כשהם משתלבים בכוחות לוחמים, והופכים את היחידות השונות לסיפור עצמו. לא רק שמדווחים לנו במהדורות החדשות שגדוד כך וכך חיסל עשרות מחבלים, אלא אחר כך אנחנו מתוודעים אל הסיפורים האישיים, וכמעט חווים את הקרב דרך העיניים של החיילים שם. זה אכן מרתק, אבל לא תופתעו לגלות שבדרך כלל מדובר באותן יחידות שזוכות לליווי הצמוד הזה: הסיירות כמובן, וגם יחידות החי"ר המפורסמות (בראשן גולני, שאין קצין בחטיבה שלא למדנו להכיר), חיל האוויר, ולאחרונה גם נשים בתפקידים קרביים מקבלות זרקור מכובד.
אז איך מחליטים איזה גדוד או יחידה מקבלים את ההזדמנות לסיקור תקשורתי צמוד? כמו בכל מקום – שילוב בין צורך, קשרים וגם ענייני תדמית. לפעמים, הכתבים פשוט מתלווים ליחידות בהן הם שירתו או עדיין משרתים במילואים. שלא נטעה – יש משמעות גדולה מאוד לכתבות האלו. הן מספרות עבור הציבור סוג מסוים של סיפור, ומקבעות בתודעה את הגיבורים שלו. כולם זוכרים שהצנחנים הם אלו ששחררו את ירושלים במלחמת ששת הימים, אבל כמה זוכרים שעוד שתי חטיבות נלחמו איתם, שלא לדבר על כמה טנקים וקני ארטילריה שפעלו בקרבות?
אני חושב תמיד על הכוחות שלא זוכים להצגה ההרואית הזו – נהגים, אנשי תחזוקה, מפעילי מכונות כבדות, מכונאים שנכנסים לשטחי לחימה כדי לתקן ציוד. אלה שאין להם קשרים או יחצנים, אלה שעושים עבודה לא פחות קשה ומסוכנת, אבל כמעט ולא שומעים עליהם – איך הם (ובני משפחותיהם) מרגישים כאשר הם רואים את כל תשומת הלב הזו? הרי אותם אף פעם לא ילוו מסוקי קרב של חיל האוויר בזמן היציאה מהרצועה ויצדיעו להם במפגן שיגיע לחדשות של שמונה בערב.
ויש גם את הצד המבצעי. אני שואל את עצמי האם באקלים כזה, מג"ד או מ"פ שמוביל את הלוחמים שלו, יקבל תמיד את ההחלטות הנכונות ביותר מבחינה מבצעית, או ששיקול הדעת קצת יתערער ועלול לכלול לפעמים גם דברים אחרים, כאשר הוא יודע שמאות אלפים עשויים לצפות בו, ולהפוך אותו לכוכב לרגע?
אני יודע, הימים שבהם כל הכיסוי התקשורתי היה מסתכם בכמה הודעות לקוניות של דובר צה"ל הסתיימו – וטוב שכך. אבל מה שקורה היום הוא הגזמה לצד השני: לא מספיק שחיילים מצלמים ללא הפסקה (ולעיתים קרובות גם ללא שיקול דעת) סרטונים בתוך רצועת עזה, גם הצבא הרשמי בעצמו מתעסק בדוברות בכל רמה של הלחימה. פתאום לכל חטיבה יש דובר, לכל גדוד יש את כתב הבית שלו, וכל פעילות הופכת להיות בסיס לכתבה דוקומנטרית.
בצבא האדום של ברית המועצות היו ממנים קומיסרים פוליטיים עבור כל יחידה - האם בצה"ל כל כוח חייב דובר ונציג תקשורת? אולי בסוף נוותר על דובר צה"ל ופשוט ניתן לחיילים לצלם סטורי מהשטח?
גאוות יחידה זה דבר חשוב שעוזר ברגעים הכי קשים, ותמיד תהיה מידה מסוימת של תחרותיות בין יחידות, אבל התחושה היום היא שאלו כמעט קרבות פרטיים של חטיבות ואוגדות מפורסמות, ושאר הצבא קצת נשכח מאחור. יש מצב שמרוב גדודים, לא רואים צה"ל.