התמונות לא הותירו מקום לספק, המבצע ההרואי ושני החטופים, פרננדו מרמן ולואיס הר, גרמו לכולנו רגעים של התרגשות.

רק המחשבה על שולחן השבת של משפחות השבים מעוררת בי התרגשות. אומרים שהחבר'ה, דרום אמריקנים כמו בספרים, מחכים כבר לסטייק הראשון. בערב שבת, ישבה כל המשפחה מסביב לשולחן כשלואיס ופרננדו היו שני מלאכי שרת, אליהם יפנה העם היהודי כולו את המילים: "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון".

 לואיס הר,פרננדו וקלרה מרמן, גבריאלה ומיאה ליימברג (צילום: באדיבות המשפחה)
פרננדו ולואיס בחיק משפחתם | צילום: באדיבות המשפחה
עדי אלדור ואלון קליינמן ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
רגעי שיא ותהומות של אבל, הלוחמים עדי אלדור ואלון קליינמן ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

מתחת לכותרות היום, הופיעו שמותיהם של שני חיילים שנפלו באותו יום. התמונות של עדי ואלון צורבות. באופן פרדוקסלי, הקשבתי לסבסטיאן, המחנך של עדי מבית ספר הריאלי. במבטא דרום אמריקני כבד, מדבר מחנך מעורר השראה על תחושת הכאב העצום לצד השמחה עם שובם של השניים. אלה הם חיינו, רגעים מעורבים רגעי שיא ומביקור בתהומות.

על גבורתם של החיילים המחלצים אי אפשר שלא להכביר במילים, אך לצד זה אי אפשר להתעלם מהאמת הפשוטה: לא נצליח לחלץ את כל החטופים בדרך זו.

הסוגיה קורעת כל לב אדם; השאלות הערכיות חוצות מחנה או מגזר. עם זאת, יש הנחות יסוד שאין להתעלם מהם:

  1. האזרחים שנחטפו חתמו על חוזה עם המדינה. הם ישלמו מיסים, ישרתו בצה"ל, ינהגו על פי החוק. המדינה תדאג, בראש ובראשונה, לביטחונם האישי. החוזה הופר. חובתה הפשוטה של המדינה להשיבם הביתה. אין מחיר לחיי אדם, אין תמורה למוות. הותרת החטופים בשבי לא מסכנת רק את חייהם של החטופים, אלא מאיימת על מהות החוזה שבין האזרח למדינה. הותרתם בידי האויב האכזרי יכולה להשפיע על הברית, על האמון, על השותפות וההשתתפות באתגרים לאומיים.
  2. עמדת המוצא של אויבנו היא קדושת המוות. הם חונכו על הזכות להיות שאהיד. נקודת המוצא שלנו הפוכה בתכלית, היא מבוססת על קדושת החיים. עלינו לפעול לאור ערכים אלה גם בשעה קשה זו.
  3. אין להתעלם מ"קווים אדומים". לא עליי מוטלת האחריות לשרטט אותם. ברור שיש דברים שלא נוכל לוותר עליהם, אין אומה שאין לה קווים אדומים. יש שיאמרו שאין מחיר לשלום החטופים, לשם כך יש לשחרר כל כמות מרצחים שתידרש. המלחמה תימשך זמן רב, לחטופים אין עוד זמן.

    לעומתם, אחרים יאמרו שאסור לוותר על ההישגים שהושגו עד כה; שלניצחון במלחמה יש משמעות אסטרטגית על ההרתעה של המדינות השכנות; שעלינו ליצור מציאות ביטחונית שתאפשר חזרה של המפונים.

    אינני יודע מה נכון, הלב שלי עם החטופים ובני משפחותיהם.
  4. בדיוק לשם כך הגיעו מנהיגים לתפקידם הרם: לקבל הכרעות כואבות, מושכלות, רציונליות ככל שאפשר.

סוגיית השבויים והיחס אליהם תלווה אותנו גם אחרי שישובו לארץ. מדובר באחת השאלות המוסריות הקשות שמדינת ישראל התמודדה איתן. בחשבון של אדם שלא מצוי בפרטים, החזרתם נראית לי ערך עליון. אבל אני ורוב מוחלט של הקוראים איננו חשופים לפרטי המשא ומתן, לדרישות של רשעי חמאס, לשיקולים האסטרטגיים. פשוט, נראה לי: המדינה כשלה, המדינה תתקן את שניתן לתקן; המלחמה עם חמאס לא תיגמר בכל מקרה בחודשים הקרובים, הם לא יובסו ויהפכו לחסידי אומות העולם.

מפגינים בתל אביב למען השבת החטופים מעזה (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)
חוב עצום לחטופים ובני משפחותיהם, הפגנה בתל אביב | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אני משוכנע שלפני חברי הקבינט הביטחוני ומובילי המשא ומתן אתגר קשה מנשוא. לא קל. אני רוצה להרגיש אותו. בשעות הקשות הללו, הייתי רוצה להיחשף אל חיבוטי הנפש. אני לא רוצה אותם זקופים, בטוחים בעצמם. אני יודע שאין דבר שלם יותר מלב שבור. רוצה לראות מנהיג כואב, מיוסר, נרגש, עם דמעה בזווית העין.

בשנת 1968 נדהם חיים חפר כשראה צנחנים בוכים. ב-2024 הייתי שמח לראות מנהיגים מיוסרים, אפילו קצת בוכים. זה לא יהיה סימן לחולשה אלא ביטוי עמוק לרגישות, לאנושיות, עדות מופלאה למהות המוסרית של מדינת ישראל.

>>> הרב שי פירון הוא שר החינוך לשעבר, כיום נשיא תנועת "פנימה"