אירועי השבת השחורה ילוו אותנו עוד שנים רבות. שכול, אובדן, ציפייה מורטת עצבים לקרובים שנלקחו בשבי. את מה שקרה, אין להשיב. יש בורות עמוקים שנפערו בנפש, חללים שלא ימלאו לעולם. את ההרס עוד נשקם, נשוב ונבנה. אבל את הנזק האדיר שנגרם לצעירים ולצעירות, ילדי מפונים, מצפון ומדרום, אפשר ומוכרחים למנוע.
ע', נערה בת 15 מאחד ממושבי העוטף מדווחת שאת רוב היום היא מבלה מול מכשיר הסלולרי, נחשפת לתכנים מזוויעים שמעירים את טראומת השבת ההיא. ש' מדווח על שימוש באפליקציות חברתיות ללא סינון; על החשיפה למסרים פוגעניים, תכנים מיניים בוטים. ע' החליטה שהיא לא הולכת יותר לבית הספר, שלא בא לה על בית הספר הזמני ו"אין לה כוח שיחפרו לה". את הטראומה היא מעדיפה לשמור עמוק בפנים. את הפורקן היא וחלק מחבריה וחברותיה מוצאים בשעת לילה מאוחרת, תוך שתייה מופרזת של אלכוהול, עישון ושאר התנהגויות סיכוניות. בני נוער רבים חוו טראומה ישירה או עקיפה, הם נמצאים בחוסר ודאות מתמשך, ללא מסגרת המספקת מענה אמיתי לצרכיהם.
ביקרתי במרכזים רבים, שוחחתי עם בני נוער, הבטתי בעיניים העצובות, בחיפוש אחר תוחלת ותקווה. יש ביניהם כאלה שמעוררים השראה. הם מיד החלו לפעול להשבת החטופים, לעזרה וסיוע בניין הקהילה. אבל, ממצאי דוח "עלם" מטרידים ומדאיגים. יש רבים, כמעט 50% מקרב בני נוער המפונים, שדיווחו על שימוש בסמים או אלכוהול; 60% דיווחו על תחושה של בדידות. אחוז גבוה מהם טרם השתלבו במערכות חינוכיות סדירות.
אני מאמין גדול בבני הנוער שלנו, אולם הפעם אין לנו ברירה. אנחנו חייבים לזעוק: צריכים לעצור את הפגיעה הרגשית בבני הנוער; צריך למנוע מכמה שיותר מהם להצטרף למעגלים של נוער בסיכון. אלה מנהיגי עתיד, חיילי וחיילות צה"ל, אבות ואימהות של הדור הבא. אנחנו חייבים להעניק להם סיוע, לעשות כל שביכולתנו כדי לספק את הצרכים הרגשיים והנפשיים שלהם. אנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי להבטיח את עתידם, להבטיח את עתידנו.
אין לתלות את כל האחריות על ההורים. קשה לקיים מסגרת משפחתית שיש בה סמכות ואחריות משני חדרי מלון; קשה לעקוב אחרי תרבות הבילוי של הצעירים כשמטה לחמך חרב, כשיום המחר אינו אלא סימן שאלה אחד גדול; קשה לטפל במצוקות נפשיות של צעירים כשאתה, ההורה, אוחז בידית דלת הממ"ד שש שעות, או לחילופין שסיבת היותך בחיים אינה אלא נס, שהרי שכניך – נרצחו.
המדינה חייבת להיערך, להפעיל תוכנית חרום לאומית, לאפשר לארגונים שהתמחו בטיפול ובמניעה להגיע למרכזי המפונים. לפעול תוך שיתוף פעולה בין-משרדי, עם מנהלת תיאום ובקרה. לעקוב אחרי תהליכי הטיפול וההשתלבות של כל נער ונערה.
עמותות רבות פעלו בדרך מעוררת השראה. "עלם" הפעילה ניידות לילה במרכזי הפינוי השונים. עשינו מאמץ למנוע מהלילה להפוך לחור שחור, חור מסוכן. פתחנו, בשיתוף משרד הרווחה, 17 מרחבי נשימה. אלפי בני נוער קיבלו מענה בצ'אט שלנו. אלה דוגמאות קטנות, יש עוד רבות, וכאמור ארגונים רבים פעלו ועשו כל שביכולתם.
אבל אנחנו בשעת חירום לאומית. אני חש שרבים מודעים לנזק לפרנסה, לשיקום היישובים, לשיקום האמון בצה"ל ולהחזרת תחושת הביטחון. מי ידאג לנפש ולנשמה של בני הנוער? מי ימנע פגיעה קשה שסופה מי ישורנו?
>>> הרב שי פירון הוא היו"ר הנכנס של עמותת "עלם"