דוגמה אישית היא היסוד הראשון של מנהיגות. ברשותכם, כמה מילים על חשיבותה: בני גנץ עובר להתגורר בקיבוץ יד-מרדכי, עניין קטן וזניח, ועדיין - יש בו מהות וסמליות. אף אם מדובר ביחסי ציבור, אי אפשר ליטול מהם את הערך החינוכי. לפני כחודשיים הצעתי ב"אולפן שישי" לבני הזוג נתניהו לעבור להתגורר באופקים או בשדרות. תגובות הצופים היו מבדחות, סרקסטיות ושנונות הרבה יותר מההצעה עצמה.

גנץ הוא "פראייר" במונחים ישראליים, אבל "פראייר" פטריוטי. כמו אליפלט בשיר המפורסם: "הוא זחל כך ישר מול האש". הוא נכנס בזמנו לממשלת נתניהו, כמו אליפלט, ביודעו שהאש תחרוך אותו ותקלף ממנו שכבות של מנדטים. לאחר 7 באוקטובר הארור, הוא הצטרף שוב לנתניהו כדי להצילו משותפיו, לחלצו מהשבי של בן גביר וסמוטריץ', מהמנהרות של הגוטליבים והאמסלמים ממפלגתו. גנץ ידע, שאצל נתניהו לא ישראל אלא הוא ומשפחתו לפני הכול. נתניהו חש הקלה עצומה שגנץ ואיזנקוט יצטרפו לקבינט הדלוח שלו, יעזרו לו למנוע הסתבכות בצפון, ינסכו ביטחון בצמרת צה"ל ויבטיחו את תמיכת הממשל האמריקני. הוא ידע שזה לא ימנע מנתניהו, בעצמו ובאמצעות שרתיו, להשמיץ אותו ואת איזנקוט. בשורה התחתונה, לפי שעה ולפי הסקרים - הפראייריות השתלמה. אלא שמחיבורים עם נתניהו חשוב יותר לדעת מתי לצאת מאשר מתי להיכנס.

כאשר נתניהו מדבר על ניצחון "מוחלט", הוא מדבר על דבר אחד. כשגנץ ואיזנקוט מדברים על ניצחון, הם מדברים על דבר אחר. כשנתניהו מדבר על השבת החטופים הוא מדבר מהפה אל החוץ והם מהלב אל הפה. גם "היום שאחרי" הוא מבחינתו היום שאחרי הבחירות בסוף שנת 2026. אצלם זה יום לאחר שיוחזרו החטופים וביום שעקורי הנגב המערבי וגבול הצפון ישובו לבתיהם.

בינתיים, נתניהו ומפיצי דברו עושים עליהם סיבוב. הם מתארים אותם כתבוסתנים, כמי שאינם חותרים לנצח. האמת הפוכה: רק בעידודם הוא החליט על הכניסה הקרקעית לעזה, ממנה חרד חרדה רועדת. הם דחפו לפעול בח'אן יונס די בהתחלה והוא דחה. הם הציעו להתנות סיוע הומניטרי בהשבת חטופים והוא לא נענה.

אשאיר את הפירוט בסוגיות הללו למאמר אחר, ואחזור לעניין הדוגמה האישית: בשבוע שעבר סערו הרוחות בגין שיפוץ הבריכה הפרטית בקיסריה על חשבוננו. כאילו לא היה זה פרק אחד קטן, בעיתוי מקומם בימים נוראיים, מתוך מסכת רבת שנים של התעלקות על כספי ציבור. מיום הצגת הממשלה (29.12.2022) ועד יום החורבן ב-7 באוקטובר, במשך כתשעה חודשים, בילו בני הזוג סופי שבוע ארוכים ומתארכים בארץ ובחו"ל כאילו נבחרו לנופש פעיל ולא להפעיל ממשלה. רמת הגרנדיוזיות העצמית רשמה בשבוע שעבר נקודת ציון קטנה כאשר השר חילי טרופר, עדין הנפש, שאל בנימוס את נתניהו מדוע אינו מגנה את השתלחות טלי גוטליב בבן זוגה של שקמה ברסלר, לוחם אמיץ בשב"כ. כשגוטליב השתלחה בי גינית אותה?, שאל נתניהו. גיבית אותי?

וואו, איזו נרקיסיסטיות, נתניהו הוא נרקיס מלך החורבן. גנץ נסיך הגאות, השפל והגאות.