תפיסת הביטחון של ישראל, כפי שקבע אותה בזמנו בן גוריון, התבססה על שלושה מרכיבים: הרתעה (יפחדו לתקוף אותנו); התרעה (אם בכל זאת ירצו לתקוף, אז נדע מראש ונתכונן; הכרעה (במלחמה עצמה ננצח, ומהר). ועדת מרידור (2006) קבעה כי בין מרכיב ההתרעה למרכיב ההכרעה יש להוסיף דבר נוסף - ההגנה. מסקנה כמעט מובנת מאליה זו התבססה בעיקר על לקחי מלחמת יום הכיפורים. צה"ל התכונן אז להתקפה, אך הזניח את המוכנות להגנה.
- מאסון לחזון: כך ננהל נכון את השלב הבא במלחמה בעזה | מאמר ראשון בסדרה
- המלחמה הפכה לבעיה אזורית. זה המנוף שישראל הייתה זקוקה לו | מאמר שני בסדרה
באירוע 7 באוקטובר קרסו לחלוטין שלושת המרכיבים הראשונים של תפיסת הביטחון - הרתעה, התרעה והגנה. המרכיב הרביעי, הכרעה, עדיין רחוק ממימוש. עולה השאלה אם נכשלנו ב-7 באוקטובר, היות שלא מימשנו כהלכה את שלושת היסודות, או שמא הבעיה גדולה יותר ולפיה גם חסרים לנו מרכיבים נוספים.
התשובה היא גם וגם. את התפיסה הקיימת לא הצלחנו לתרגם למניעת כישלון כה גדול בשל שפע של סיבות, אך העיקרית היא הזנחה קשה של כל עקרונות ההגנה. צה"ל שונא לעסוק בהגנה ועד היום, 50 שנה מאז מלחמת יום הכיפורים, הוא מתקשה לתכנן הגנה ולבצעה כיאות. שתי דוגמאות מבין רבות נוספות: הדבר מתחיל באופן החובבני שבו צה"ל בונה עמדות ומוצבים. מוצב החרמון נפל ב-1973 מסיבה אחת פשוטה - הוא נבנה באופן שלא ניתן להגן עליו. מזה 1,000 שנים ויותר ידוע כי מוצב (מבצר) בונים כך שהעמדות מוגנות בשלושה ממדים, ואת הירי, בין אם על ידי קשת וחיצים או בעזרת נשק, מבצעים דרך חרך ירי צר. ב-250 שנים האחרונות נוהג התוקף לירות ארטילריה על המוצב לפני שהוא מסתער עליו, ואז אם המוצב נבנה כהלכה יכול המגן להיות בעמדה מוגנת גם בשלב ההפגזה וליהנות מיתרונות על התוקף, שחייב להיחשף בשלב ההסתערות. באופן שהוא לא פחות ממדהים, צה"ל נוהג לבנות עמדות כשהן חשופות, ואז כאשר מתבצע שלב ההפגזה נמלטים הלוחמים לבונקר. התוצאה, גם במלחמת יום הכיפורים וגם במה שקרה ברבים ממוצבי עוטף עזה, הייתה זהה - הכוח התוקף נכנס למוצב בקלות היות והמגנים היו בבונקר ולא הספיקו להגיע לעמדות.
שגיאה קשה לא פחות היא היערכות בניגוד לכלל מספר אחד בהגנה: "עומק ועתודה". כל בוגר קורס קצינים יודע לשנן זוג מילים אלה. אבל שוב, באופן לא פחות ממתמיה, לא היה באוגדת עזה (וכנראה גם בגזרות אחרות) לא עומק ולא עתודה. ההנחה בהגנה היא שקו המגע תמיד ייפרץ, ולכן המערך העיקרי אינו נמצא בחזית אלא מאחור. "עומק" משמעותו שמקימים קו שני שאומנם לא מונע את פריצת קו כוחותינו, אבל מסוגל למנוע את כניסת האויב לעומק השטח (וליישובים).
משמעותי עוד יותר הוא מרכיב העתודה. בהיערכות להגנה יש להחזיק לפחות כרבע מהסד"כ בעתודה (ניידת) הרחק מאחור ובאופן שגם אם האויב מפתיע לחלוטין הרי שכוח זה לא רק שלא נפגע בשלב הראשון, אלא שיש לו יכולת וגמישות לתמרן למקומות הנכונים. ככל שאני יודע, לא היה לאוגדת עזה אפילו ג'יפ אחד בעתודה! תניחו שהיו מאחור בעתודה 4 צמדים של טנק ונגמ"ש או 4 צמדים של נגמשי "איתן" על גלגלים - כל האירוע היה נראה אחרת.
הנחה נוספת בהגנה היא שלא תהיה כל התרעה. לכן, לפחות חצי מכוח הבט"ש - טנקים, חי"ר, מרגמות 120 - צריכים כל לילה להיות בעמדות או במארבים. אם מסק"ר הוא האמצעי היעיל ביותר נגד התקפת פתע של חי"ר (מעזה או לבנון או סוריה או איו"ש), אז יש להחזיק במוכנות צה"לית ארבעה זוגות מסק"ר ולא אחד, ובכוננות של 7 דקות ולא של חצי שעה. אלו רק כמה דוגמאות המייצגות בעיה גדולה בהרבה.
לכן, המסקנה הראשונה היא שיש לשקם מהיסוד את תפיסת ההגנה לאורך כל גבולות המדינה (לרבות בקו התפר). יותר מכך, האיום המשמעותי ביותר על ישראל נובע מהימצאות טילים מדויקים אצל אויבינו. הסכנה הברורה היא פגיעה הן ביעדים צבאיים קריטיים (בסיסי חיל האוויר) והן בתשתיות לאומיות כמו תחנות כוח, מתקני התפלה, חוות שרתים, בתי וחולים ועוד. עולה אפוא צורך חשוב למגן מקסימום תשתיות לאומיות (ואם ניתן אז עדיף במנהור).
כנראה שאין זה מספיק לשפר את אופן המימוש של מרכיבי תפיסת הביטחון הקיימים. בעשרים השנים האחרונות "צמחו" בקרבתנו שני צבאות טרור גדולים - חיזבאללה וחמאס. המדיניות הישראלית ביחס לשני אלה הייתה פסיבית. כל עוד מדובר רק על בניין כוח של האויב, לא נכון להסתכן במלחמה איתו. הגזרה היחידה בה ישראל הפעילה מדיניות אחרת, ובהצלחה לא מבוטלת, היא בסוריה: מזה עשור מנסה איראן לבנות במדינה כוח צבאי הדומה ביכולותיו לחיזבאללה. ישראל הייתה נחושה למנוע זאת - והצליחה. כנראה יהיה זה נכון להוסיף עקרון חמישי לתפיסת הביטחון הישראלית, עקרון האומר כי ביחס לאויב שאיננו מדינה נכון לפעול למניעת התעצמות.
לבנות את צה"ל - לצד תפיסת ביטחון חדשה
הצבא דורש עתה תוספת תקציבית ענקית. צריך להימנע מהיענות חפוזה לכל דרישותיו, ולכן את תהליך בניין הכוח חייבים לחלק לשני שלבים. בשלב הראשון, המיידי, יש להקצות מיליארדים לנושאים דחופים כמו רכש מלאי תחמושת, ימי מילואים ושיקום של רק"ם שנשחק במלחמה. בשלב השני, נכון להקצות משאבים רק כאשר תעוצב באופן ברור תפיסת ביטחון אחרת. ישנן דילמות עקרוניות כמו מה חשוב יותר - לבנות צבא אופטימלי מול תרחישים צפויים או צבא גמיש שמסוגל להתאים את עצמו לתרחישים בלתי צפויים, אם ההסתמכות על חיל האוויר איננה מוגזמת ונכון דווקא להעצים את מערך טילי הקרקע-קרקע המדויקים כגיבוי.
בשלב זה, לא ברור באיזו מידה יש צורך להגדלת סד"כ (ובאיזה מערכים), לא ברור אם ניתן לייצר עוד סד"כ סדיר-לוחם על בסיס חרדים, נשים או החמרת דרישות בנושא פרופיל. לא ברור אם צריכים עוד טייסת אף 35 או שאולי נכון לרכוש עוד טייסת מסק"ר (היו לנו לפני עשור 4 כאלו, וכיום רק 2). לא ברור אילו נגמ"שים חשובים יותר: אם נמ"רים שהם נגמ"ש כבד וממוגן היטב לטובת תמרון בשטח רווי אויב או נגמ"שי איתן על גלגלים שיכולים להגיע במהירות לכל גזרה. לא ברור איזו טכנולוגיה חשוב יותר לקדם - לייזר נגד רקטות וטילים, "מגן רוח" לעמדות בחזית לבנון החשופות לירי טילי קורנט, מערכות לשיבוש יעיל יותר של רחפנים, פתרון רובוסטי לנושא מנהרות ועוד. לא ברור גבול האחריות בין הצבא למערכת האזרחית בכל הנוגע למיגון (עדיף מנהור) של תשתיות חיוניות, ועוד. כמו כן, ברור שיש להגדיל את העצמאות הישראלית ביחס לייצור תחמושת חיונית. נכון לשקול מחדש את גודל המלאים (דלק, חיטה, גז לבישול ועוד) שהמדינה מחזיקה. לכל סעיף כזה ישנה משמעות תקציבית אדירה.
אי אפשר לשלוף תשובות לסוגיות אלה ולעשרות אחרות בלי לקיים הליך מסודר. הליך זה לא צריך ואסור שייקח יותר משלושה חודשים, אך חיוני שהוא ייעשה ביסודיות, כאשר הקצאת המשאבים תהיה בהלימה להגדרות בהירות יותר של תפיסת הביטחון (לרבות תפיסת הגנת הגבולות) ולפירוט של ההסבר כיצד מתרגמים את התפיסה הכללית לפעולות קונקרטיות.
ודבר אחרון. יותר מאשר בעבר, חיוני שהדרג המדיני יהיה מעורב בתהליך קבלת ההחלטות ולא יסתפק רק באישור פורמלי של המלצות הצבא בסוף התהליך.
>>> אלוף במיל' גיורא איילנד הוא יועץ בכיר ב-MIND Israel, ראש המל"ל לשעבר, ראש אגף מבצעים לשעבר