זעם - זה מה שהיה אתמול (שבת) בהפגנת הענק של משפחות החטופים, ומי שבא לתמוך בהם. זעם עצום. כמעט חצי שנה שהם מתכנסים מדי מוצאי שבת בכיכר החטופים, שרים, נואמים, מצלמים סרטונים, בוכים ומתחננים - שיחזירו את יקיריהם. הזעם הזה החל לבעבע כבר ביום חמישי עם הצהרת הורי החיילים החטופים - משפחות שכמעט ולא דיברו, ובערב חמישי קיימו מסיבת עיתונאים בה האשימו את נתניהו לאחר הפגישה עמו, שאינו דואג להחזרת החטופים.
אתמול בערב הזעם הזה כבר התפרץ בכל הכוח. להתפרצות הזו הובילו כמה דברים - העדות המצמררת של עמית סוסנה, החטופה הראשונה שחזרה מהשבי ותיארה לפרטי פרטים את ההתעללות הקשה שעברה שם. היציאה של הכנסת לפגרה, שכפי שהגדירה את הביקורת בת דודתה של שירי ביבס בצורה המדויקת ביותר - בשבי אין פגרה.
וכמובן, הדיווח של דנה ויס ב"אולפן שישי", על שינוי בעמדת שרי הליכוד לגבי עסקת החטופים, כאשר כל השרים מלבד שר הביטחון גלנט וראש הממשלה נתניהו הביעו תמיכה בהתגמשות מול חמאס.
משפחות החטופים שמעו את הדיווחים שראש המוסד אמר כי "בשלו התנאים לעסקה וחזרת התושבים לצפון היא שובר השוויון", וחלק גדול מהמשפחות ראו בכך אישור לחשש הגדול שלהם - נתניהו מונע עסקה. חשוב לציין שלא מדובר בכל משפחות החטופים, ישנן עדיין מספר משפחות שמאמינות כי הממשלה והעומד בראשה עושה את כל מה שנדרש. אבל אלו היו כבר הגפרורים האחרונים שנדרשו להבערת המדורה שהחלה להתלקח - תכף חצי שנה שהילדות, הילדים והאבות שלהם חטופים בעזה.
אמרו להם לשתוק כי זה מעלה את המחיר.
אמרו להם לא להפגין כי זה נתפס כפוליטי.
אמרו להם להיפטר מראשי המטה כי זה מרחיק את העם.
אמרו להם לחבק את נתניהו כי זה יקרב אותו.
אמרו להם שתפילת שמע המונית תקרב את העם.
והינה תכף חצי שנה - והם עדיין בעזה.
שיר סיגל, שאביה קית' עדיין בשבי חמאס, עמדה אתמול על הבמה וזעקה בקול רועד - "די! נמאס לנו! לא נתחנן יותר! לא נעמוד כאן יותר! המשפחות הגיעו לקצה!". כבר לא אכפת להם אם אתם חושבים שהם צריכים לחסום את איילון או לא, או אם אתם חושבים שלהפגין בזמן מלחמה זה בסדר. רק מדבר אחד אכפת להם - שתהיה עסקה. עכשיו.